"עם האנשים האלה אסור להתעסק - זה ממש מסוכן!"

בלב ירושלים התגורר זוג שחייהם נראו כלפי חוץ שלווים, אך בליבם פנימה שכנה תהום של עצב. עשרים וחמש שנים חלפו מאז יום חתונתם, וקול צחוק של ילד מעולם לא נשמע בין כותלי ביתם. הם לא חסכו בשום מאמץ בדרך אל הישועה. הם פקדו את מרפאותיהם של בכירי הרופאים, התייעצו עם פרופסורים בעלי שם עולמי, קיבלו ברכות מגדולי הדור ושפכו את ליבם בתפילות חרישיות על קברי צדיקים. למרות הכל, השמיים נותרו כביכול סגורים, והפתרון נראה רחוק מתמיד.

יום אחד, נצנוץ של תקווה הופיע בדמות מומחה בעל שם בארצות הברית, שהציע תוכנית טיפול פורצת דרך. הזוג, שראה בכך אולי את ההזדמנות האחרונה שלהם, ארז את חפציו ועלה על מטוס אל מעבר לים. לאחר תקופה ארוכה של טיפולים מורכבים והוצאות כספיות כבדות, הם שבו ארצה. כשהם פתחו את דלת ביתם בירושלים, המציאות הכתה בהם שוב. הבית היה מסודר בצורה מופתית, נקי ומצוחצח, אך שקט באופן מעיק. האישה, שלא יכלה לשאת עוד את הניקיון הסטרילי שמעיד על היעדר חיים בבית, פרצה בבכי מרורים.

הזיכרון שהתעורר מעומק העבר

באותו רגע של שבירה, חל שינוי פתאומי בבעל. הוא הביט בביתו הנקי והדומם, ולפתע הכתה בו הכרה כואבת. הוא פנה לאשתו ואמר בקול חנוק כי כעת הוא מבין מדוע אין להם ילדים. זכרונו הוליך אותו שלושים שנה לאחור, אל הימים שבהם היה בחור ישיבה צעיר ושקדן. בישיבה שבה למד עבדה מנקה אלמנה, אישה קשת יום שהייתה מגיעה לעבודה יחד עם ילדיה הקטנים, שכן לא היה לה מקום אחר להשאירם בו.

הילדים היו מתרוצצים במסדרונות, משחקים ומרעישים, והדבר הפריע לריכוזו של הבחור הצעיר. באחד הימים, הוא ניגש אליה בטרוניה וביקש ממנה להשאיר את הילדים בבית כדי שיוכל ללמוד בשקט. האישה, שחשה פגועה ומבוזת, השיבה לו בכאב כי אין לה פתרון אחר. היא הטיחה בו מילים קשות וייחלה לו שגם לו לא יהיו ילדים שיעסיקו אותו וירעישו לו. במשך שנים הוא חשב שזו הייתה ברכה לשקט, אך באותו רגע בבית הירושלמי הוא הבין כי הייתה זו קפידה של אישה פגועה שמנעה מהם את פרי הבטן.

מסע לילי אל המחילה

השעה הייתה חצות לילה, אך הבעל לא היה מוכן להמתין אף רגע נוסף. הוא יצר קשר עם מנהל הישיבה לשעבר, השיג את כתובתה של אותה אישה ומיהר לעלות על מונית. כשהגיע לביתה בבית שמש, דפק על הדלת בלב פועם. האלמנה, שהייתה כבר בשנותיה המבוגרות, נבהלה מהביקור המאוחר. כשפתחה את הדלת, מצאה מולה אדם שבור המבקש רק חמש דקות מזמנה.

הוא נכנס פנימה והתוודה על הכל. בבכי תמרורים הוא הזכיר לה את המקרה שאירע לפני שלושה עשורים, תיאר את הסבל שעברו הוא ואשתו במשך 25 שנה, והתחנן למחילתה. הוא הסביר לה כמה הוא מתחרט על חוסר הרגישות שהפגין כלפי מצוקתה באותם ימים. האישה, שהתרגשה מעומק הכנות והכאב שלו, נענתה לבקשתו. היא הצהירה בפניו שלוש פעמים כי היא מוחלת לו מחילה גמורה ושלמה.

הנס והמסר לדורות

הישועה לא איחרה לבוא. תשעה חודשים בדיוק לאחר אותו לילה של פיוס ומחילה, חבקו בני הזוג את בנם הבכור בבית החולים וולפסון. הסיפור המופלא הזה משמש בסיס למסר הנוקב של הרב יהונתן ענבה: עלינו להיזהר עד מאוד בכבודו של כל אדם, ובמיוחד באלו שהחיים לא האירו להם פנים.

התורה מלמדת אותנו כי הקדוש ברוך הוא קשוב במיוחד לשוועתם של אלמנות ויתומים. פגיעה באדם כזה אינה רק עניין שבין אדם לחברו, אלא היא מעוררת דין שמימי מחמיר. עלינו לזכור כי המילים שאנו מוציאים מפינו והיחס שאנו מפגינים כלפי הסובבים אותנו יכולים לבנות עולמות או להחריבם. אם נשכיל לכבד, לאהוב ולנהוג ברגישות כלפי כל נשמה, נזכה לברכת שמיים ולשפע של טוב בכל תחומי החיים.