3 שעות אחרי התפילה של הילד - קרה נס שלא נתפס

בין דפי ההיסטוריה היהודית שזורים אינספור סיפורים שמרעידים את אמות הסיפים, אך מעטים הם אלו המצליחים לגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר ולחולל שינוי תודעתי של ממש בקרב השומעים אותם. בפינתו המרתקת פרשה בדקה, מביא הרב יהונתן ענבה סיפור עוצר נשימה שמקורו בדבריו של הרב שמשון פינקוס זצ"ל, סיפור שמתחיל בלב המאפליה של רוסיה הקומוניסטית ומסתיים בנס גלוי שמזכיר לכולנו מהי כוחה של תפילה זכה הבוקעת מלב של ילד.

הימים היו ימי שלטונו האפל של סטלין, תקופה שבה הפחד שרר בכל קרן רחוב והיהדות נאלצה להסתתר במרתפים ובמחשכים. אחת הגזרות הקשות ביותר שפקדו את הקהילה היהודית באותה עת הייתה עלילת הרופאים המפורסמת, שבמסגרתה הואשמו רופאים יהודים בניסיון להרעיל את הצמרת השלטונית. גל המעצרים לא פסח על איש, וביניהם נלקח גם אביו של גיבור סיפורנו, ילד קטן שנותר עם אמו בבית ריק מאור ומתקווה.

הבדידות הייתה מוחלטת. הקהילה היהודית, שחששה מנחת זרועו של המשטר, התרחקה מהמשפחה "הנגועה". איש לא העז לדפוק בדלת, איש לא העז להציע עזרה, שמא ייחשב גם הוא למשתף פעולה עם "המרגלים" נגד אמא רוסיה. הילד ואמו נותרו לבדם מול עולם קר ומאיים, כשכל יום שעובר מגדיל את חוסר הוודאות לגבי גורל האב שנעלם אל תוך מסדרונותיה החשוכים של המשטרה החשאית.

כאשר הגיע חג הפורים, החשיכה נראתה כבדה מתמיד. בעוד שבבתים יהודיים אחרים ניסו לציין את החג בצנעה, בביתם של הילד ואמו שרר עצב עמוק. האם החלה לבכות בכי תמרורים, כשמול עיניה עמדה המציאות המרה: אין להם אפילו למי לתת משלוח מנות. הם היו מנודים, מבודדים וחסרי כל. התחושה של היותם שקופים בעיני הסביבה דווקא ביום של קרבת אחים, הייתה קשה מנשוא.

דווקא מתוך המקום הנמוך הזה, התעורר בלב הילד זיק של אמונה טהורה. הוא פנה לאמו ואמר לה מילים ששינו את גורלם: "אמא, יש לנו את הקדוש ברוך הוא. הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. אם אין לנו למי מהשכנים לתת משלוח מנות, אנחנו יכולים לתת אותו ישירות אליו". האם, בתמיהה ובעצב, השיבה שיש להם רק עוגייה אחת אחרונה שנותרה בבית.

הילד לא ויתר. הוא הציע הצעה שמרטיטה את הלב: "אנחנו נרטיב את העוגייה בדמעות שלנו. כך יהיה לקדוש ברוך הוא גם מאכל וגם משקה, וזה יהיה משלוח מנות מושלם". הוא לקח את העוגייה הקטנה, ובעודו אוחז בה, התפלל בכל כוחו. הוא בכה והתחנן לפני ריבונו של עולם שיחזיר לו את אביו. הוא הסביר לקדוש ברוך הוא שכעת, כשהם כל כך קרובים אליו ונותנים לו את המעט שיש להם, זה הזמן לבקש את הישועה.

הנס לא איחר לבוא. בדיוק שלוש שעות לאחר אותה תפילה רוויית דמעות, נשמעה דפיקה על דלת הבית. לא הייתה זו המשטרה החשאית שבאה לקחת גם אותם, אלא האב בכבודו ובעצמו, ששוחרר בפתאומיות בלתי מוסברת וחזר אל חיק משפחתו.

כפי שמסביר הרב בהמשך דבריו, הסיפור המרטיט הזה אינו רק עדות לנס פרטי, אלא הוא משמש כמראה לפרשת השבוע שקראנו, פרשת ויקהל. בפרשה זו אנו קוראים על עם ישראל שנמצא בשפל המדרגה לאחר חטא העגל. הקדוש ברוך הוא, כביכול, רצה להשמיד את העם בעקבות הבגידה הנוראה. משה רבנו לא התייאש. במשך שמונים יום הוא לא רק התפלל, אלא פעל להרים את העם מהמקום הנמוך ביותר, מאפס למאה אחוז של אמונה.

משה רבנו הצליח להפוך את עם ישראל שוב לעם סגולה, לעם מאמין שמחובר לשורשו. התהליך הזה הגיע לשיאו ביום הכיפורים, כאשר הקדוש ברוך הוא אמר את המילים הנצחיות: "סלחתי כדברך". אך הסליחה לא הייתה הסוף, אלא ההתחלה. הקדוש ברוך הוא ציווה על בניית המשכן, המקום שבו תשרה שכינתו בתוך העם. המסר היה ברור: מאותו רגע, אנחנו נהיה יחד, עם אחד כפי שהיינו לפני החטא.

כאן נשאלת השאלה המתבקשת: מה גרם לשינוי הקיצוני הזה? איך ייתכן שברגע אחד העם עומד בפני השמדה וברגע לאחר מכן הוא הופך לעם הסגולה שבונה משכן לאלוקים? התשובה טמונה במהות האדם בבריאה, והיא האמונה. אמונה איננה רק ידיעה אינטלקטואלית, אלא חוויה קיומית של קרבה לבורא עולם.

כאשר אדם מאמין בקדוש ברוך הוא ומרגיש קרוב אליו, הוא הופך להיות כלי קיבול לכל ההשפעות והברכות. האמונה היא הסיבה והתכלית להשארת האדם בחיים. היא הצינור שדרכו זורם השפע האלוקי אל העולם הזה. אדם שמאבד את אמונתו, חלילה, מנתק את עצמו מהמקור, ואז נשאלת השאלה איזה שפע יוכל להחיות אותו? למה להשאיר אותו במציאות שבה הוא מנותק מהשורש?

האמונה היא המפתח שפותח את כל השערים. כאשר יהודי יודע בביטחון מלא שהקדוש ברוך הוא יכול להושיע אותו, גם במצבים שנראים אבודים לחלוטין, הוא רואה ישועות מעל לדרך הטבע. זוהי הכוח של דמעות הילד ברוסיה, וזהו הכוח של תפילת משה רבנו במדבר.

הרב חותם את דבריו בפנייה מרגשת אל הציבור, תוך התייחסות לתקופה המאתגרת שבה אנו נמצאים. אנו חיים בעידן מלא בניסיונות, קשיים וחוסר וודאות. נדמה לעיתים שהחשיכה עוטפת אותנו מכל עבר, בדומה לאותם ימים אפלים ברוסיה. אך דווקא במצבים הללו, מוטלת עלינו החובה להתחזק באמונה פשוטה ותמימה.

עלינו לזכור שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. התפילה שלנו, במיוחד כשהיא מגיעה מתוך קושי ומתוך תחושת חוסר אונים, היא הכלי החזק ביותר שיש ברשותנו. כאשר אנו בוחרים להאמין למרות הכל, אנו מזמינים את הישועה להיכנס לחיינו.

הסיפור על הילד והעוגייה הוא קריאה לכל אחד מאתנו: אל תסתכלו על מה שחסר, אלא על מי שיכול למלא את החסר. גם אם יש לכם רק "עוגייה אחת" של תקווה, הרטיבו אותה בדמעות של תפילה והגישו אותה לבורא עולם. השערים תמיד פתוחים, והקדוש ברוך הוא רק מחכה לשמוע את קולנו.

מי ייתן ונזכה כולנו להתחזק באמונה שלמה, לראות במו עינינו כיצד החשיכה הופכת לאור גדול, וכיצד כל הקשיים והניסיונות הופכים לקרקע פורייה של ישועות ונחמות. אם הסיפור הזה נגע בכם וחיזק את אמונתכם, אל תשמרו אותו לעצמכם. שתפו אותו הלאה, כדי שעוד יהודים יוכלו להתחזק יחד אתנו ולדעת שהנס תמיד נמצא במרחק של תפילה אחת כנה.