עמדתי בגשם ואמרתי "ריבונו של עולם למה דווקא אני?" | הרב יהונתן ענבה

יוסף הצדיק היה בנו החביב של יעקב אבינו. צדיק בן צדיק, כולו קודש. הוא היה גם אחד משבעת בני האדם היפים ביותר שהיו בעולם. ואם כל זה לא מספיק, הוא מקבל מאביו כותונת פסים.

הכותונת הזאת לא הייתה עוד בגד. היא אישרה סטטוס קיים: בן אהוב, נבחר, מועדף מכולם.
והשבטים? כנראה שחוויות העבר והיסטוריה הסבוכה של יחסי אחים, מהבל והקין דרך אברהם ויצחק, גרמו להם להתרחק, לקנאות ולשנוא.

כמובן שלנו אין את היכולת להבין או לשער מה באמת התחולל בין אותם גדולי האומה.
אבל דבר אחד כן אפשר לעשות: להסתכל מהצד וללמוד. ללמוד מוסר ברמה שלנו, בהתבוננות שלנו.

ואז, פתאום, מתחילים להבין: אפשר להבין את השבטים ואת הקנאה שלהם, זה אפילו טבעי.
אבל מי שימשיך ויראה את מסע החיים של יוסף, יעצור לרגע ויגיד: רגע, זה לא שווה. זה לא נכון.
אתם מקנאים בו? אבל האם הייתם רוצים להתנסות בקושי שלו?

להיות שנוא על ידי האחים. להיזרק לבור. להימכר כמה פעמים, על ידי האחים שלך עצמך.
להפוך למשרת. להגיע לסכנה אמיתית של כל החיים הרוחניים שלך.
בור, קושי, וגם ניסיון האישה, מי היה מאמין שכותנת אחת תמימה טומנת בתוכה ניסיון של חיים ומוות, תרתי משמע?

לפתע המשפט "איזהו עשיר? השמח בחלקו" מקבל משמעות קצת אחרת.

לפני כמה שנים שוחחתי עם חבר, אברך תלמיד חכם.
ישבנו לדבר, ואז הוא שיתף אותי בקושי היומיומי שהוא עובר: פרנסה, חוסר תמידי, התמודדות.
אבל הוא העיד על עצמו: "מעולם לא היה לי חסר דבר, מעולם לא קינאתי באף אדם. תמיד האמונה והידיעה שהכול נעשה בהשגחה פרטית לטובה, חיזקה אותי ועודדה אותי.
אבל יום אחד... נפלתי. כמעט".

הוא סיפר לי: "זה היה ליל שישי. הייתי בצומת מסובים, וחיכיתי לקו 240 לקריית ספר. היה לילה גשום, והכביש כולו היה רטוב.
פתאום האוטובוס הגיע, השפריץ עליי, והמשיך הלאה".

"הרגשתי מבוזה ומושפל. לפתע התגנבה לליבי מחשבה: ריבונו של עולם, למה?
אני בן 40, אבא לילדים, מחכה פה כמו מסכן עם רב־קו לאוטובוס שיואיל בטובו לקחת אותי הביתה, וכולי מלא במים. למה?"

"פתאום הרמתי את הראש, ולא האמנתי: הגיע רכב ועצר בצד הדרך. רכב שחור, יוקרתי מאוד.
מאחורי ההגה ישב בחור שנראה כמו עולה חדש ובפיו סיגריה.
עכשיו, חוץ מההשפלה והעצבות, נכנסה בי גם קנאה. רציתי גם".

"אבל אז קיבלתי נשיקה מבורא עולם. הרכב נסע, ואז הבחנתי בשני דברים:
מדבקה של 'רכב נכה', וגגון עם כיסא גלגלים מקופל.
התפקסתי מיד, והבנתי: נכון, יש לו הכול, חוץ מרגליים.
הוא יכול לקנות מה שהוא רוצה, אבל הוא לא יכול ללכת, לרוץ או לקפוץ.
אני מעדיף רגליים בריאות ושלמות, גם אם זה אומר לעמוד עליהן כמה דקות בתחנה".

חברים יקרים, הגיע הזמן שנבין, נעריך, ונודה על מה שיש לנו.
תמיד קל להתרגל למה שיש, ולרצות את מה שאין.

אבל לעולם לא נשכח: יש בעל בית לעולם, והוא יודע למי לתת מה וכמה.
אם נזכור את זה תמיד, נהיה שמחים ומאושרים, במה שיש ובמה שעדיין לא הגיע.

שבת שלום!