מדוע פרץ הרבי בבכי סוער? הרב יהונתן ענבה במסר מפרשת השבוע

יש תפיסה נפוצה שהאדם המאמין הוא כזה שהצליח לכבות בתוכו את הרגשות. כאילו שהאמונה היא מעין עוגן כבד שמקבע אותו במקום, והוא הופך לאדם קפוא, חסר תחושות, שום דבר לא מזיז אותו.

אבל כשבוחנים את המציאות ההלכתית, התמונה שונה לגמרי: ההלכה קובעת ברכה על שמחה, "שהחיינו", וברכה על צער, "דיין האמת". יש זמנים שבהם מרבים בשמחה, וזמנים שממעטים בה. והרי שמחה וצער הם רגשות טבעיים לחלוטין! יתרה מכך יש משמעות עצומה לקיום מצוות מתוך שמחה, התלהבות וחיבור רגשי.

המסקנה ברורה: אמונה לא באה להעלים או לטשטש רגשות אנושיים. היא נותנת לאדם, לפי מעלתו, את הכוח לדעת לשלוט בהם, לכוון אותם למקומות הנכונים ולזמנים הנכונים.

בפרשת השבוע אנו רואים חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של ניסיונות קשים שחווה יעקב אבינו, שנמשכו שנים על גבי שנים: מחלוקת עם עשו שהביאה אותו לסכנת חיים וכפתה עליו בריחה מהבית, אליפז שרדף אחריו, לבן שרימה אותו, מלאך שנאבק איתו, מפגש מתיש עם עשו, מותה הפתאומי של רחל אימנו, חטיפת דינה, היעלמות יוסף, ועוד ועוד.

והתלמיד עומד ושואל: איך? איך ממשיכים להאמין דווקא כשקשה? איך מתקדמים כשכל כך הרבה דברים עומדים בדרך? איך נשארים שפויים בתוך חושך שלא רואים בו אף קרן אור? מתי מותר לשמוח ואיך יודעים מתי מותר לבכות?

שלמה המלך כתב בקהלת: "עת לבכות ועת לשחוק". עמוד אש האמונה שמלווה את האדם מזקק את דרכו ומאיר לו לראות, בכל פעם מחדש, שכל קושי אינו מכת אויב אלא מכת אוהב. שכל ניסיון טומן בחובו הזדמנות חדשה. וכשיודעים את זה, צומחת שמחה של שלמות ובכי של רגש אמיתי.

מכאן שחלק מעבודתו של המאמין הוא לדעת לנווט את הרגשות והצרכים לפי מקומם הנכון.

מסופר על האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, בעל ה"שפע חיים" מצאנז-קלויזנבורג, שאושפז בערב פסח בבית החולים בעקבות זיהום קשה. הרופאים הודיעו לו שעליו לשהות שם גם בליל הסדר, ללא אף אחד מבני משפחתו. כששמע זאת, פרץ הרבי בבכי סוער, אבל קיבל את גזרת ה' באהבה.

לאחר החג השתחרר הרבי מבית החולים, ומישהו שאל אותו:
"מדוע הרב בכה?"

וכך הרבי ענה: "מאז שנולדתי, כמעט אין צרה בעולם שלא עברתי, התייתמתי מאבי בגיל 14, שרדתי את צעדת המוות בשואה, ושכלתי את אשתי ואת 11 ילדיי. ולמרות הכול, הקפדתי שלא לבכות, שלא לפרוק, שחלילה לא ייראה הדבר כטרוניה כלפי הקב"ה".

"אבל כשראיתי את צערה של הרבנית והילדים כששמעו שלא אהיה איתם בליל הסדר, הרגשתי צער שלא הרגשתי מעולם. ולכן בכיתי. כי צער אישי, זה ניסיון שצריך לקבל. אבל על צער של בריות? זה היה קשה לי".

מי יתן ונזכה לעמוד בכל האתגרים שילוו אותנו, שתמיד נדבוק בעץ החיים, בתורה הקדושה ובמעשים טובים, ונזכה שהשמחה לא תמוש מאיתנו לעולמים. אמן.