הסבתא הגויה ידעה: כיפה קטנה שמזכירה ליהודי מי הוא באמת

זכירת יציאת מצרים היא אחת מעשר הזכירות שחייב אדם לזכור בכל יום, שנאמר:
"זכָוֹר אֶת הַיּוֹם הַזהֶּ אֲשֶׁר יצְָאתֶם מִמִּצְרַיםִ".

ציווי הזכירה הזה אינו סיפור היסטורי לספרי ההיסטוריה. זה הבסיס לזהות שלנו, הרקע למהות שלנו.

היה שם הכול: יד ה', ניסים, נפלאות, עשר מכות שמוטטו אימפריה שלמה. אבל מעבר לכל זה - הצהרה אלוקית חדה וברורה: יהודי וגוי אינם אותו דבר.

המכות הוכיחו את זה שוב ושוב: מצרי נפגע, יהודי לא.
דם אצל המצרים, מים אצל ישראל. אריות וחיות רעות משתוללות בבתים המצריים - ובגטו הקטן של בני ישראל שקט מוחלט. אפילו הטבע, שאינו מבחין בין איש לאיש, קיבל הוראה מלמעלה להבדיל בין ישראל לעמים.

וזו בדיוק הזכירה שאנחנו מצווים לזכור מדי יום: אנחנו לא גויים. אנחנו יהודים. אם הדם, הצפרדעים, האריות ושאר איתני הטבע ידעו זאת - גם אנחנו צריכים לזכור את זה כל יום.

אנחנו שונים. אנחנו מיוחדים. אנחנו של הקדוש ברוך הוא.

והזכירה הזו מחייבת. יהודי מתנהג אחרת, חי אחרת, נמדד אחרת. למה? כי זה הדנ"א הרוחני שלנו: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

לפעמים זה מאתגר, לפעמים פחות נוח - אבל זו המהות שלנו. לשם הקדוש ברוך הוא מכוון אותנו. בכל מצב, בכל זמן, הנקודה היהודית פורצת ומגלה את עצמה. אוצר בלום של עם נבחר.

סיפור אחד על עצה שנתנה סבתא גויה מגלה לנו את מה שבעצם כבר ידענו: אנחנו לא יכולים לברוח מהדנ"א שלנו.

ערב שבת בברוקלין. יהודי נוסע ברכב, השעון מתקתק, ממש עוד מעט שבת. לפתע הוא רואה אדם עם כיפה על הראש, תקוע עם הרכב בצד הדרך.

היהודי הזה לא מהסס. הוא עוצר, יורד, ומציע עזרה. הוא פותח מכסה מנוע, ואחרי כמה דקות של בדיקה - כמה חיזוקים, והרכב מניע.

- "גוט שאבס!" הוא מאחל בחיוך לאיש התקוע, לפני שהוא נפרד ממנו. אבל אותו האיש מביט בו בתמיהה: "מה זה אומר?"

היהודי נעצר לרגע. "מה זאת אומרת?!" שבת שלום!

עתה המבט של האיש התקוע מבולבל עוד יותר. "רגע..." שואל המחלץ. "אתה לא יהודי?!"

- "לא", עונה האיש התקוע. היהודי לא מבין. "אז למה יש לך כיפה על הראש?"

"מה זה 'כיפה'?" האיש היהודי המום: "מה שיש לך על הראש עכשיו זו כיפה!"

"אה, זה?" מחייך האיש התקוע. "סבתא שלי פעם אמרה לי: תשמע, אם אי פעם תיתקע בדרך ותצטרך עזרה, שים את הבד הזה על הראש. מישהו כבר יגיע לעזור לך".

היהודי לא האמין למשמע אוזניו.

"תקשיב", המשיך הגוי, "אני תקוע פה כבר שעה שלמה. אף אחד לא עצר לי. אף אחד! ואז נזכרתי בסבתא שלי, שמתי את זה על הראש - ותוך עשר דקות אתה באת!"

הסבתא הזאת ידעה משהו שלפעמים אנחנו שוכחים.

היא ידעה שיהודי לא יכול לעבור על פני מישהו שצריך עזרה. זה פשוט בדנ"א שלנו. גם אם השעון לוחץ, גם אם השבת כבר כמעט כאן - אנחנו נעצור ונושיט יד לאח שלנו.

כי ככה אנחנו בנויים.

אנחנו עם של רחמנים, בני רחמנים. עם של גומלי חסדים. וכשסבתא לא־יהודייה מבינה את זה - אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נזכור מי אנחנו באמת.

אז אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נדע מי אנחנו. להעריך את עצמנו, לייקר את מעמדנו, לצאת ממצרים של אז ומתרבות ההפקר של היום - ולזכור:
אנחנו עם סגולה. אנחנו של הקדוש ברוך הוא.
אנחנו של ישראל. שבת שלום!