לא נשלחנו לעולם הזה בשביל לבקש נעליים

תארו לכם בן מלך. אמיתי. כזה שגדל בארמון, מוקף במשרתים, שגדל על זהב וקטיפה.
אבל יום אחד, בום. הוא מודח מהארמון בגלל טעות שהוא עשה, ומוצא את עצמו רחוק מהכול, חי בין אנשים פשוטים, עובד עבודה שחורה, ישן על דרגש, לבוש בבגדים בלויים… יחף.
עם הזמן, הוא מתרגל. שוכח לאט־לאט מי הוא באמת. אפילו מתחיל להאמין שזהו, ככה נראים החיים שלו.

אבל אבא שלו, המלך, לא שוכח. הגעגועים מציפים אותו והוא שולח שליח נאמן לחפש את הבן האבוד.
כשהשליח מוצא אותו, הוא שואל אותו בעדינות:
"מה אתה רוצה שאבקש מהמלך בשבילך?"

והתשובה של הבן?
"אם אפשר… אולי בגד קצת יותר נקי. וגם נעליים. נמאס לי ללכת יחף."

השליח שומע, שותק שנייה ואז שואל בתדהמה:
"זה מה שאתה מבקש? זהו? שכחת מי אתה? אתה בן מלך! אתה לא רוצה לחזור לארמון, לשולחן המלכות, למקום שבו אתה אמור להיות? למה אתה מבקש פירורים, כשמחכה לך כתר?"

**

הסיפור הזה, הוא בעצם החיים שלנו.

כמה פעמים אנחנו ניגשים לתפילה ומבקשים רק את מה שמול הפנים, ברור שמוטל עלינו ואפילו חובה לבקש על פרנסה, בריאות, שלווה.
אבל לפעמים אנחנו שוכחים את הבקשות הגדולות באמת. הכמיהה לגאולה, למלכות ה', ליום שבו נהיה באמת במקום שלנו, לא כיחידים אלא כעם שלם?

**

בדור כמו שלנו, שמצד אחד מלא בלבולים, ומצד שני גם מלא נשמה, הסיפור הזה בא להזכיר לנו, אל תסתפק בנעליים.
תחזור לדרוש את מה ששייך לך באמת.
תחזור לרצות מלכות.
תחזור להאמין שמגיע לך יותר, לא רק גשמיות, אלא קִרבה. לא הישרדות, אלא שליחות.

**

והמסר הזה חשוב במיוחד עכשיו, כשמדינת ישראל מתמודדת עם איום מבחוץ ובלבול מבפנים.
כשהמנהיגים לא תמיד זוכרים מה הם מייצגים, והעם עייף ממריבות אינסופיות.
דווקא עכשיו, הזמן שלנו לזכור, אנחנו בני מלכים. צאצאים של נביאים. לא בשביל "חיים נורמליים" נשלחנו לפה. נשלחנו להחזיר את המלכות למקומה.

**

אז מה נבקש? עוד טלאי של נחמה זמנית, או שנבקש את כל הכתר בחזרה?

זו כבר החלטה שלנו.