הרב יהונתן ענבה: התפללת ולא קרה כלום? זה מה שהשיב הרב אלישיב לתלמיד ההמום

אחד האתגרים של היהודי המאמין הוא הרצון והצורך לראות "כאן ועכשיו" שתפילתו ופנייתו לקב"ה נענית לאלתר.
 העולם שבו אנו חיים מרגיל אותנו לחשוב שהכול צריך להיות זמין והכול צריך להיות מיידי. ממילא, כאשר יש לנו איזה חוסר מסוים, ואנו מרימים את הראש בתפילה ובקשה לבורא עולם, אנו מצפים לשיתוף פעולה שמיימי בדמות מילוי הבקשה, ורצוי באופן מיידי.

אבל פעמים רבות המציאות טופחת על פנינו.
 לא תמיד הסיבה לכך היא שהתפילה שלנו נדחתה, אלא לפעמים לפני מלך מלכי המלכים ישנם "משתנים" נוספים במשוואת קבלת ההחלטות שלו, מעבר לרצון ולמושג של האדם; לפעמים זה עוד לא הזמן, ולפעמים הבקשה שהאדם סבור שהיא טובה עבורו, למעשה נוגדת את טובתו.

הסיבה שהאדם מפספס אמיתה פשוטה זו היא שהוא מוגבל ורואה רק את ה"עכשיו" ואין לו מושג על המחר.
 יש עוד סוג של מה שנדמה לנו כ"דחייה" משמיים לבקשה שלנו: לפעמים קורה שהתפילה שלנו בהחלט מתקבלת, אבל לא בדיוק כמו שתכננו או כמו שחשבנו.

את הסנונית הראשונה של היסוד הזה אנו למדים כבר מאברהם אבינו בפרשת השבוע.
 אברהם אבינו שומע על החורבן הצפוי של סדום והוא מתחיל בסדרת תפילות אינטנסיבית, במקביל למשא ומתן עם הקב"ה, מתוך ניסיון "למזער נזקים".
 אבל למרות זאת התפילה "נדחית"; סדום נהפכה ובני העיר נספו.

לכאורה, תפילתו של אברהם אבינו נדחתה, והוא קיבל "פרס ניחומים", הצלת לוט, אשתו (וגם שם העסק הסתבך) ושתי בנותיו.
 אבל יחלפו עוד שנים ארוכות עד שנגלה כולנו שמלוט יצא מואב, וממנו תיוולד רות, שתביא לעולם את מלכות בית דוד, ואת משיח צדקנו.

ועכשיו, במבט לאחור, האם תפילתו של אברהם אבינו נדחתה או התקבלה?

רבנו הגדול, מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, לימד אותנו שיעור חשוב בנושא זה, כאשר בגיל קרוב למאה, הוא היה אמור לעבור ניתוח לב מסובך.
 כל העולם היהודי עצר הכול והתפלל. אחרי שעות ארוכות של המתנה מתישה, הגיעה סוף סוף הבשורה המיוחלת: הניתוח עבר בהצלחה!
 הרב יצא ממנו בריא ושלם. אפשר היה לשמוע את אבן הענק שנפלה מהלב של כל עם ישראל.

בשבת שאחרי הניתוח, כשהגיע הרב לקרוואן בו נהג להתפלל, חיכו התלמידים לברכת הגומל המרגשת, אחרי שזכה לנס כזה בכוח התפילה.
 אבל הרב עלה לתורה, ולא בירך.

בסוף התפילה, אחד התלמידים לא הצליח להתאפק.
 הוא ניגש לרב ושאל: "מדוע כבוד הרב לא בירך ברכת הגומל?"

והרב השיב: "שאלתי את המנתח, והוא הסביר לי שבשום שלב לא הייתי בסכנת חיים. לכן, להלכה, אין צורך בברכת הגומל".

קם התלמיד ושאל:
 "אבל רגע, כבוד הרב... אז כל מה שהתפללנו היה לחינם? כל הדמעות, כל התהילים?"

הרב הרים את ידו. "חלילה!" הוא אמר בנחרצות.
 "שום תפילה של יהודי לא הולכת לאיבוד. כל תפילה וכל דמעה, הקב"ה מקבל אותן ושומר אותן. לפעמים התפילה נענית בדיוק כמו שביקשנו, ולפעמים היא נענית בצורה אחרת, שאנחנו לא יכולים לראות מיד. ויש פעמים שהקב"ה שומר את התפילה באוצר מיוחד, באוצר התפילות שלו. ויבוא יום, יום שבו עם ישראל יצטרך זכויות, ואז ייפתחו שערי האוצר הזה. ובזכות כל התפילות והדמעות האלה, ייוושע עם ישראל".

נזכור תמיד: הקב"ה שומע תפילת כל פה.
 אולי זה ייקח זמן עד שנראה את זה, אבל אף תפילה לא הולכת לאיבוד.

שבת שלום!