"לעזוב חבר פצוע - או לחזור לגיהנום?" | מקסים הרקין משחזר את הרגע ששינה את חייו

מקסים הרקין, אחד מניצולי מתקפת הטרור ברעים, משחזר בריאיון מיוחד את הדקות שבהן השתנתה מציאות חייו. קולו רגוע, אך מאחוריו מסתתרת סערה שלא שככה מאז אותו בוקר קטלני.

"נסעתי בכביש, קיבלתי טלפון מחבר - מתיאס. הוא צעק: ‘תסתובב מיד!’ באותו רגע הבנתי שמשהו קורה. ראיתי רכב חולף במהירות, ירי מכל הכיוונים. עצרתי בצד, ופתאום אתה קולט - אין לאן לברוח. הם סוגרים אותך משני צדדים, ואתה קופא. לא מרוב פחד, אלא מרוב חוסר היגיון של מה שקורה מסביב."

מקסים מתאר את שניות ההבנה: בין החלטה לברוח לבין אחריות לחבריו. "היו אנשים שרצו לנתיב מילוט, אחרים כבר חצו את התעלה. מתיאס ועינב, חברים שלי, נסעו בכיוון השני. פתאום אני מקבל ממנו טלפון: ‘מקס, קשה לי, אני תקוע’. הוא לוחם לשעבר, עבר קרבות בלבנון, סוחב איתו פוסט-טראומה. שמעתי את הפחד בקול שלו. ואז עמדתי מול הדילמה של החיים שלי - להמשיך לבד, או לחזור אליו."

במקום לברוח, מקסים מחליט לחזור. "לא חשבתי על זה באמת. פשוט הסתובבתי, רצתי אליהם. ידעתי שאם אני ממשיך ומותיר אותם שם, לא אצליח לחיות עם זה. חיבקתי אותו ואמרתי לו - אני כאן, אתה לא לבד."

מרגע זה הכול התדרדר במהירות. "הירי נהיה מטורף. זה לא קרב, זה גשם של כדורים, שריקות באוויר, פגיעות באספלט. ניסינו לרוץ בין הרכבים, למצוא מחסה. זה לא דומה לשום סרט. שום סרט לא מכין אותך לזה."

מקסים מספר כיצד הבין שעליו להיפטר מכל פרט שיזהה אותו כחייל מילואים. "ידעתי שאם ימצאו עליי את תעודת הקצין - זה גזר דין מוות. זרקתי את המסמכים, אחר כך גם את הטלפון. אבל לפני כן כתבתי לאמא הודעה אחת: ‘אני אוהב אותך’. לא רציתי להפחיד אותה, רק לתת לה כמה שעות של שקט לפני שתבין."

לדבריו, המחבלים התקרבו במהירות. "שמענו את המנועים של רכבי הוואגוניר מתקרבים, את הצרחות, את הצחוק שלהם. ראיתי איך הם יורים באנשים שמרימים ידיים ומתחננים. הם נהנים מזה. זה היה בלתי נתפס - רוע טהור."

בשלב מסוים מתיאס שולף אקדח ומצליח לפגוע באחד מהם, אך השטח כבר היה מוצף מחבלים. "הם היו בכל מקום. זה היה סוף העולם. לא נותרה שום דרך מילוט."

כשנשאל אם הוא מתחרט שחזר אחורה, מקסים עונה בלי היסוס:
"לא לרגע. גם אחרי כל מה שעברתי בשבי - אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון. אם הייתי בורח לבד, לא הייתי מסוגל להסתכל לעצמי בעיניים."

בין הגבורה לכאב

סיפורו של מקסים הרקין הוא עדות נדירה לאומץ אנושי ברגעי כאוס מוחלט - לא של לוחם חמוש, אלא של אדם פשוט שבחר לא לנטוש חבר במצוקה. בחירה שגבתה ממנו חודשים של סבל בשבי, אך העניקה לו, כדבריו, “שלווה של מי שלא הפנה גב לאחיו ברגע האמת”.