"הגומל לחייבים טובות": רגע של נס לאומי - כל החטופים החיים חזרו הביתה

מדינת ישראל השלימה את אחד הצעדים הדרמטיים מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל": כל החטופים החיים ששבו להימצא בידי חמאס - הושבו לשטח ישראל.

13 חטופים, ששוחררו בפעימה השנייה מתוך 20, הועברו לידי צה״ל ושב״כ לאחר כ־738 ימים בשבי - ועם קליטתם, הפך המצב העובדתי לבהיר: אין עוד חטופים חיים בידי חמאס.

מקורות ביטחוניים אישרו: החלק האנושי של עסקת השחרור הסתיים. בעזה נותרו כעת גופותיהם של 28 ישראלים בלבד - חלקם לוחמים, אחרים אזרחים - שטרם הובאו לקבר ישראל.

החטופים ששבו בפעימה השנייה - בהם זיו וגלי ברמן, גיא גלבוע דלאל, מתן אנגרסט, אלון אהל, עמרי מירן ואחרים - התקבלו על ידי כוחות צה"ל במרחב עוטף עזה, עברו הערכה רפואית ראשונית, ונפגשו עם בני משפחותיהם.

תמונותיהם - רגע אחרי חציית הגבול - הפכו לסמל של תקווה: עיניים שמכסות שנתיים של שבי, חיוכים מרוסקים, וגוף ששרד. המדינה עצרה לרגע, והתבוננה.

שחרור כלל החטופים החיים מסמן יותר מאירוע הומניטרי: זהו שינוי עומק במערכת האילוצים של ישראל. לראשונה מאז פרוץ הלחימה, אין בידי חמאס "קלף חי". המשוואה השתנתה - וההכרעות הביטחוניות שממתינות כעת, עשויות להיראות אחרת לגמרי.

ההנחה המקובלת במערכת הביטחון היא שחמאס נאלץ לשחרר את כל החיים - כתוצאה מהלחץ הכפול: מבצעי מצד צה"ל, ודיפלומטי מהעולם הערבי.

כמו בפעימה הראשונה, גם הבוקר ניכרה טביעת היד של חמאס בתיעוד: הבגדים, הסדר, השיחות המצולמות - כולם חלק ממערכה תודעתית מתוזמרת. אך עם ריקון הכלי האחרון שבידיהם - ייתכן שכוחם להשפיע על דעת הקהל, בישראל ובעולם, ילך ויפחת.

הבוקר הזה - חרף גודל השעה - אינו "רגע של ניצחון". הוא רגע של השבה, של תיקון.
לא כל מי שחזר - שב כשהיה. ולא כל משפחה - שבה להיות שלמה.

אך עובדה אחת ברורה כעת: כל החטופים החיים חזרו.
מדינת ישראל - על צבאה, אזרחיה ונחישותה - לא הניחה להם.