ברגע האחרון, היהודי נזכר באביו שבשמים

בחג השבועות, בעיר לובלין, ישבו כמה מתלמידיו הקרובים של החוזה מלובלין. בין הנוכחים היו רבי דוד מללוב, רבי יצחק מוורקי ורבי שמואל מקרוב. השלושה נחו באכסניה בעיר, ובשעת שיחה עלה בליבם החשק לשתות מי דבש. במקום נכח גם אברך צעיר, יהודי פשוט וטוב לב, ששמע את דבריהם והביא להם מן המשקה. כשראה עד כמה שמחו, שלח מיד להביא להם עוד, כדי לשמח את הצדיקים.

חלפו חודשים, ובערב ראש השנה שבו אותם תלמידים לאותה אכסניה. לאחר שסיימו לערוך התרת נדרים, אמר רבי דוד מללוב: כמה טוב היה אילו נמצא כאן האברך ההוא שהיטיב עמנו. ענה רבי שמואל מקרוב: חיפשתי אחריו ולא מצאתיו, ואף עלה בליבי כשאמרתי את הפסוק בתהלים "ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלוהי יעקב" שמא הוא מאותם שאיבדו אמונתם. אך רבי דוד קבע: כך או כך, עלינו לזכור לו את מעשיו הטובים.

ובינתיים, האברך נקשר למסחר עם גויים נכבדים, ובליבו התגבשה ההחלטה לעזוב את עמו ולהמיר את דתו. לפי מנהגם ננעל יום לפני ההתנצרות במנזר. באותו ערב ראש השנה, בעודו סגור שם, הציף אותו גל חרטה. ליבו נשבר, והוא החליט להימנע מן החטא הנורא של חילול השם. הוא עלה על במה גבוהה שבמנזר, הפיל את עצמו אל מותו ומסר את נשמתו מתוך תשובה.

למחרת בבוקר מצא הכומר את גופתו. כדי למנוע פרסום, חפר מתחת לקרש ברצפה והטמין שם את האברך, והשיב את הקרש למקומו.

לאחר ראש השנה חזר אחד החסידים לביתו שבכפר, וגילה כי ביתו נשדד. בצער חזר אל האכסניה וסיפר לחבריו. רבי דוד ורבי שמואל לקחו אותו אל רבם, החוזה מלובלין, שאמר: פנו אל שר המשטרה וקבלו מכתב המורה לכל פקיד לעזור לכם בחיפוש. כך עשו.

בדרכם הגיעו לכפר שבו היה המנזר. החסיד שנשדד פחד מן הכומר ולא העז לעמוד מולו. באותו רגע התנדב רבי יצחק מוורקי, התחזה כאילו הוא האיש שנפגע, ובפולנית שגורה היטב בפיו דרש מן הכומר לערוך חיפוש במנזר. הכומר זעם, אך כיוון שבידיהם היה מכתב רשמי מהמשטרה, נאלץ להסכים.

נכנסו החסידים אל המנזר, חיפשו ולא מצאו דבר. הכומר התפרץ בזעם וצעק: כיצד אתם מעיזים לחפש במקום קדוש! בתוך דבריו, לפתע הבחין רבי שמואל מקרוב בקרש שאינו תואם את גובה שאר הקרשים, וקרא: הביטו, כאן ודאי הוסתרה הגניבה.

הכומר נבהל מאוד והציע לשלם להם כסף כדי שיוותרו, אך החסידים הרימו את הקרש, ושם מצאו את גופתו של האברך. דאגו להביאו לקבר ישראל כהלכה. ובנוסף, בכדי שלא יתפשט הסיפור, נתן הכומר בידיהם סכום כסף, בדיוק כפי שנגנב מבית החסיד.

וכאן טמון המסר הגדול של המעשה: אותו אברך, שבמשך זמן רב התרחק ונמשך אחר דרכי נכרים, מצא דווקא בערב ראש השנה את הכוח להתעורר ולשוב. הוא הבין כי אי אפשר לברוח מהאמת היהודית הטבועה בנשמתו. בשעה גורלית, כשהיה כבר סגור במנזר, חזר בתשובה שלמה, ובליבו נדר שלא לבגוד בקדושתו. גם במחיר חייו, בחר שלא להמיר את דתו.

ראש השנה נקרא יום הדין ויום הזיכרון. זה היום שבו נשקלים המעשים של כל אחד מאיתנו. האברך הזה, שבליבו כבר כמעט ויתר על יהדותו, נזכר במעשיו הקטנים של חסד, ונזכר באביו שבשמים. תשובתו האחרונה, יחד עם המעשה הקטן של טוב לב שעשה בחג השבועות עם תלמידי החוזה, לא נשכחו. תלמידי הצדיקים זכרו אותו, והביאו אותו לקבר ישראל.

הסיפור מלמד אותנו שאין יהודי אבוד. גם מי שירד לשפל המדרגה, גם מי שכבר החליט החלטות קשות, ברגע אחד של אמת יכול לחזור ולשוב אל מקורותיו. ובמיוחד בראש השנה, כאשר שערי שמים פתוחים, אפילו הרהור תשובה קטן מתקבל ברחמים.