המצווה שרוב האנשים כבר מקיימים, אבל שוכחים ממנה בכל יום

האדם מאמין, מתפלל, מניח תפילין, מברך ועושה מצוות רבות, אבל יש מצווה אחת שמלווה אותו בכל רגע ורגע ולעיתים דווקא בגלל הפשטות שלה היא נשכחת הצדה. זוהי החובה לזכור כל הזמן את נוכחותו של הקדוש ברוך הוא בחיים, לא רק בבית הכנסת או בשעת שיעור תורה, אלא גם בבית, ברחוב, בפקק ובמקום העבודה. יהודי נדרש לא רק לדעת בשכל שיש בורא לעולם, אלא לגור בתוך הידיעה הזו, לחיות אותה ולהכניס אותה לכל פינה ביומיום.

חז״ל מלמדים שיש מצוות התלויות בזמן מסוים ויש מצוות שאינן פוסקות מן האדם אף לא לרגע, והאמונה בה׳ נמנית עם היסודיות שבהן. כאשר אדם עוצר באמצע המירוץ, מרים את המחשבה ואומר לעצמו שיש בורא אחד שמנהיג ומשגיח על כל מה שקורה, מן העולם כולו ועד לפרט הכי קטן בחייו, באותו רגע הוא מקיים מצוות עשה של אמונה. גם התמודדות קשה נראית אחרת כשאומרים בלב שזה לא מקרה, אלא יד מכוונת והשגחה פרטית.

ספר החינוך מונה בין שש המצוות שהתוקף שלהן תמידי את המצווה להאמין בבורא אחד שהמציא את כל המציאות, הוציא את ישראל ממצרים ונתן להם את התורה, ומסביר שדברי הפסוק ״אנכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ מחייבים לדעת ולהאמין שיש מנהיג המשגיח על העולם. הרמב״ם פותח את משנה תורה בדברים על המצוי הראשון שממנו נובעים כל הנמצאים, ומדגיש שרק הוא האמת ואין אמת אחרת כמותו, והוא לבדו מנהיג את הבריאה בלי גבול ובלי הפסק. לדעת זאת היא מצוות עשה, ומי שמעלה בדעתו שיש אלוה נוסף עובר על לא תעשה וכופר בעיקר שהכול תלוי בו.

השגרה סוחפת, הטלפונים, הטרדות והמרוץ אחר הפרנסה יכולים להפוך גם את קיום המצוות ל״טייס אוטומטי״ בלי מחשבה על מי שעומד מאחורי הכול. לכן התורה מציבה תזכורות קבועות: מזוזה בפתח הבית, תפילין על היד והראש, ברכות על האוכל ותפילות קבועות ביום שכולם נועדו להחזיר את הלב למודעות שהשם נמצא כאן. כשאדם חי כך, גם רגעי פחד וכאב מקבלים משמעות אחרת, כפי שמתאר דוד המלך בתהילים, והאמונה אינה מבטלת את הניסיונות אבל מעניקה כוח להתמודד איתם.

כדי לבחון אם המצווה הזו באמת חיה בתוכו, האדם יכול לשאול את עצמו שאלות פשוטות: האם הוא מתחיל את הבוקר באמירת ״מודה אני״ מתוך הרגשת תודה, האם הברכות נאמרות מתוך תשומת לב או רק מהרגל, האם בעת לחץ הוא זוכר שיש כאן השגחה, האם יש לו רגע קבוע ביום לתפילה, תהילים או לימוד קצר. גם מזוזה שגורמת לעצור לרגע, שיחה עם הילדים על אמונה, ראיית החסדים הקטנים וזכירה שגם ההצלחות אינן רק ״כוחי ועוצם ידי״, ואף עצירה באמצע המרוץ כדי לומר בלב ״הכול מאת השם״ - כל אלו מעירים מחדש את מצוות האמונה. הקדוש ברוך הוא אינו דורש מהאדם להיות בלי נפילות, אלא לצעוד אליו שוב ושוב, ולפעמים רגע אחד קטן של אמונה באמצע יום עמוס שווה יותר ממה שהאדם משער.