הרבנית לאה קוק יצאה מהחדר ואמרה: "אלו העגילים היקרים באמת"

אל ביתה של הרבנית לאה קוק תבלחט"א, נכנסה יום אחד אישה מוכרת בקהילה. היא ניגשה לרבנית עם חיוך רחב ואמרה לה בחום:
"רבנית יקרה, אני אוהבת אותך מאוד, ורציתי להביא לך מתנה לחג. חשבתי לפנק אותך בזוג עגילים יפים."

הרבנית הודתה לה בהתרגשות, ואמרה:
"תודה רבה לך. זו מחווה נעימה ומשמחת. אם את רוצה, אני יכולה להראות לך איזה סגנון של עגילים אני אוהבת."

המתנדבת נענתה בשמחה.
הרבנית קמה ממקומה, נכנסה לחדר צדדי וחזרה כעבור רגע עם שני דפים בידה.
היא התקרבה אל האישה, והחזיקה את אחד הדפים ליד אוזן ימין ואת השני ליד אוזן שמאל.

"העגיל הזה," אמרה כשהיא מצביעה על הדף הראשון,
"הוא חשבון החשמל של משפחה נזקקת שמביאה לי את החשבונות כדי שאעזור להם לשלם. מדובר בסכום של אלף וחמש מאות שקלים."

ואז הצביעה על הדף השני:
"והעגיל הזה, הוא שכר הדירה של משפחה אחרת, שמתקשה לעמוד בתשלומים. כאן מדובר על סכום של אלפיים ומאתיים וחמישים שקלים.
אלו הסוגים של העגילים שאני אוהבת לענוד."

האישה עמדה מולה נדהמת. לא כך ציפתה שייראה הסגנון של עגילים... אבל המסר היה ברור, חודר ונוגע ללב.

הסיפור הזה, שנשמע אולי פשוט, נוגע בשורש העמוק של מהותה של אהבת ישראל.
כמה קל לקנות מתנה חיצונית.
כמה קשה לעתים לראות את המצוקה של האחר.
אבל יש מי שחי את זה - ומלמד את כולנו מהי נתינה אמיתית.

רבים מאתנו מחפשים דרכים לעשות טוב:
יש שיכולים לתת כסף
יש שיכולים לתת זמן
יש שמסוגלים לחבק, לשמוע, לחייך
ולפעמים, גם חיוך אחד - זה עגיל יקר שמאיר את הלב של מישהו שנפל.

"כאשר יהודי נותן לזולת, לא משנה מה ומתי - הקב"ה רואה בזה תכשיט.
וכאשר עם ישראל מאוחד ומחובר, הקדוש ברוך הוא מביט מלמעלה ואומר:
זה הזמן - אני יכול לגאול אתכם ברחמים."

אז בואו נזכור: כל אחד מאתנו יכול להיות שליח של אור.
במילה טובה, בעזרה שקטה, או בכתף תומכת.
וכל פעולה כזו - היא תכשיט יקר בעיני שמים.