ויתר על הטיול בשביל תפילה בציבור - וזכה לישועה בדרך לא צפויה

בבין הזמנים האחרון תכנן אחד מאנשי הקהילה להשתתף בטיול ייחודי, שעליו דובר רבות מראש. היציאה נקבעה לשעות אחר הצהריים, ממוקד הקהילה בירושלים, בעוד שהוא עצמו מתגורר בעיר אחרת.

עוד לפני היציאה החליט לעצור לתפילת מנחה בעיר מגוריו, כדי שלא להיתקע בסמוך לשקיעה מבלי להתפלל. אלא שכאשר הגיע לבית הכנסת, גילה כי אין מניין. הוא חיכה, קרא בקול "מנחה! מנחה!", אך אפילו שלושה מתפללים לא נמצאו.

באותו רגע עלתה מחשבה להתפלל ביחידות, אך הוא דחה אותה מיד, זוכר את דברי חז"ל: "אין אדם שומע לי ומפסיד". הוא אסף את חפציו ונסע לירושלים בתקווה להספיק שם תפילה בציבור.

כאשר הגיע לנקודת המפגש - מצא את חברי הקהילה כבר לאחר תפילת מנחה, מתכוננים לצאת לדרך. השעה הייתה סמוכה לשקיעה. בליבו ניטשה מלחמה פנימית: היצר הרע לחש על אוזנו כי בשעת הדחק מותר לוותר על תפילה בציבור "פעם אחת בלבד", ואילו קול התורה וההלכה הדגיש כי תפילת הציבור קודמת לכל טיול.

לבסוף, גבר קולו של היצר הטוב. הוא הניח את התרמיל ואת כל החשבונות בצד, והלך ל"שטיבלאך" הסמוך. שם נאסף מניין במהירות, והחבורה התפללה בכוונה. גם לאחר תפילת הלחש שוב ניסה היצר לפתות אותו לצאת מיד - "אולי עוד תספיק את האוטובוס". אך הוא נשאר עד סיום חזרת הש"ץ, קדושה, קדיש, ואף קדיש יתום בתרא.

כשסיים את התפילה וחזר לנקודת היציאה, גילה שהמקום שומם. לא אנשים, לא ציוד, לא אוטובוס. כולם יצאו. הוא נותר לבדו, עם התרמיל הכבד ועם לבו המתחבט. המחשבות לא חדלו: אולי טעה? אולי הפסיד את הכול לשווא?

ופתאום - קול מוכר. אחד ממארגני הטיול הגיע ברכב פרטי עמוס ציוד, אוכל ומשקאות עבור המשתתפים. המארגן שמח לפגוש מישהו שיסייע לו בהעמסת החבילות. יחד העמיסו את הציוד לרכב, והוא אף הסיע אותו ברכבו הנוח ישירות אל נקודת המפגש עם הקבוצה.

כך לא רק שלא הפסיד, אלא אף זכה להגיע לטיול בדרך מכובדת ונעימה. בנוסף, הדבר הציל אותו מחשש שבליבו: ייתכן שלו היה עולה לאוטובוס הרגיל, היו מתגלים חוסרים טכניים בכללי ההרשמה, ועלולים היו למנוע ממנו להצטרף. כעת, משבא עם המארגן עצמו - התקבל ללא קושי.

הסיפור הזה הפך למחשה חיה לדברי חז"ל: "שומר מצווה לא ידע דבר רע" ו־"אין אדם שומע לי ומפסיד". תפילה בציבור, גם כשנראית כמעכבת או כגורמת הפסד, מביאה בסופו של דבר ברכה, שמירה וישועה.