למה אני מרגיש שאני חייב להתנקם במי שפגע בי?

למה קשה לי לסלוח? למה אני מרגיש שאני חייב להתנקם במי שפגע בי?

כשמישהו פגע בך - הזיכרון הרגשי של הפגיעה נשאר פעיל, וכל פעם שאתה נזכר אתה בעצם חווה את העלבון מחדש. כך, במקום שהזמן ירפא - המוח "משמר" את הכאב, והזמן לא מרפא! רק חוויות חיוביות שיעשה האדם במהלך הזמן - זה מה שירפא את האדם.

אז למה קשה לסלוח? כי הפגיעה גרמה לתחושת חוסר אונים. הרצון להתנקם הוא לעיתים מעין אשליה של ניסיון "להחזיר את הכוח" - לשדר שאתה לא חלש.

הנקמה, פעמים רבות ברמה לא מודעת, היא ניסיון לתקן. אם תפגע בחזרה - אתה מחזיר את הערך שנלקח. יש רצון להחזיר, אפילו במעשה נקמני קטן, מה שמעניק תחושה של "אני שולט, אני קובע". זו השבת כוח סמלית שמרגיעה את החרדה הפנימית.

פעמים מישהו פגע בנו, אבל האמת שה'סיפור' מורכב - גם אנחנו פגענו בו. אלא שהאדם מכחיש ומדחיק את האחריות שלו בכך שהוא "לא סולח". האחר אשם, והוא פטור מאחריות - "הוא הבעיה". זה פחות כואב מלהתבונן בחסרונות שלך.

הגישה הבריאה - להבין שהנקמה לא באמת משחררת, היא רק משמרת את הקשר בין הפוגע לנפגע.

צריך להכיר בזה שהסליחה היא לא בהכרח ויתור על הצדק - אלא שחרור של עצמך מהמשקל הכבד. אתה סולח למי שפגע, אבל זה לא אומר שאתה חוזר לקשר כפי שהיה בעבר. הפעם הקשר יהיה חכם, עם יותר הגנות.

במקום לפרוק את האנרגיה על הפוגע - אפשר להמיר אותה, החל מפעילות פיזית ויצירה, והדבר המשובח לנפש הוא משמעות לחיים. שלמה המלך אומר: "והנפש לא תמלא". הנפש זקוקה למשמעות נצחית בחיים - לא חומריות ולא נקמנות.

ככל שהאדם 'עליון' יותר - הוא פחות מתעסק עם הכאב שהיה בעבר. ככל שהוא אדם גדול יותר - הוא לא מתעסק עם הכאב שהיה שייך לסוג האדם שפגעו בו. ככל שאדם ממקד את הכיוון שלו לבנייה ולעשייה לעתיד - הוא לא מרגיש טעם בעבר.

הוא לא תמיד יכול להתעלם מהעבר, אבל כן יכול, בהרבה מקרים, להתעלות למקום שבו העבר לא משקף את סוג האדם שהוא בהווה.