הרב יצחק פנגר: תינוק אחד בכה בבית הכנסת והוא הבין שהשם עונה לו

יש רגעים בחיים שאדם ניצב על קו התפר הדק שבין תקווה לייאוש. עשרים שנה של תפילה. עשרים שנה של בקשה. זוג יקר, בלי ילדים, מתפללים בכל יום מחדש. יום אחרי יום, תפילה אחרי תפילה. הבעל מגיע לתפילת הנץ, האישה דומעת בשמע קולנו. אלפי תפילות עולות למרומים והדממה ממשיכה לשרור.

ובשלב מסוים, הלב כמעט נכנע. אולי זו גזירה משמיים. אולי די. אולי הגיע הזמן לשחרר, לוותר. לא כל דבר מתממש, לא כל תפילה נענית, כך נדמה.

ואז, באותו בוקר אחד, רגע אחד של שבר, של בלבול, של מאבק פנימי. לעמוד שוב בתפילת שמונה עשרה ולבקש או לא לבקש. לומר "שמע קולנו" בפה, אבל בלב כבר לא מאמין שזה יקרה. הוא עומד, מתלבט, נשבר. ודווקא אז, באותו רגע מכריע נשמעת פתאום קול. תינוק בוכה. באמצע בית הכנסת. קול פשוט, טבעי, לא מתוכנן. תינוק, בוכה.

והקול הזה שובר את הלב. מבקע את החומות. מזכיר מחדש למה בכלל עומדים כאן. הוא מתמוטט בתפילה. בוכה לאבא שבשמיים: אני רוצה ילדים. תן לי, תן לנו. אני לא מוותר.

בתום התפילה הוא מחפש. מי הביא את התינוק הזה? איך הגיע לפה תינוק בזמן תפילת נץ? ומגלה זה אחד המתפללים, שרצה לתת לאשתו לישון בלילה, וחשב שהתינוק ישן גם כן בבית הכנסת. זה לא היה מתוכנן. זו לא הייתה דרמה. זו הייתה השגחה.

ולאותו מתפלל הוא אומר: לא רק שלא הפרעת לי. אתה הצלת אותי. החזרת אותי לתפילה. גרמת לי לא לוותר.

בסוף אותה שנה נולד להם ילד.

לא תמיד אנחנו רואים את הדרך. לפעמים נדמה שהלב נכנע, שהכוחות נגמרו. אבל הסיפור הזה מלמד שהדמעות לא הולכות לשווא. שאין תפילה שאובדת. שכל קול שנשמע בעולם יכול להיות השליח שיפתח שערים בשמיים.

והמסר ברור: אסור להפסיק לבקש. גם כשנדמה שכבר אין טעם. גם כששום דבר לא זז. התקווה היהודית היא נר שלעולם לא כבה. כל עוד יהודי חי, הוא יכול לבקש. ואלוקים, כמו אבא רחמן, שומע. גם אחרי עשרים שנה. גם כשכמעט התייאשנו.

לא להפסיק. לא להפסיק לבכות. לא להפסיק לקוות. כי יש מי ששומע.