כשהוויתור שובר את הלב: מתי שלום הבית כבר לא באמת שלם?

לוותר בשביל שלום בית - זו מעלה גדולה. אבל כשזה נעשה שוב ושוב מצד אחד בלבד, בלי הדדיות, בלי הכרה, בלי איזון - הוויתור עלול להפוך לוויתור לא בריא. ואז נוצרת תחושת השחיקה, תסכול, ואפילו חוסר הוגנות. האדם מרגיש מה שהוא נתן לא זוכה למענה, מה שהוא מקריב למען הבית לא מייצר קירבה אלא ניצול - התגובה היא התעלמות, זה נראה מובן מאליו. התחושה הזו - היא נכונה. היא מדויקת. והיא ראויה להקשבה אמיצה.

אז למה האדם מרבה לוותר גם שזה כבר לא יעיל. הרבה פעמים זה נובע   מהפחד מריב, מהאמונה שאם נוותר עוד קצת - אולי משהו ישתנה. לפעמים זה גם קשור לדימוי עצמי: "אם אני אתעקש - אולי יראו בי קטנוני",

יש גם פעמים שזה הרגל - הרגל שקט, שהופך לדפוס קבוע - נפלא לוותר, אבל יש שלב שבו האדם מרגיש שהוויתור הוא כבר לא מקרב אלא  מרחיק. האדם לא מרגיש שהוא נותן ומתחבר לאחר, אלא הוא מרגיש בודד... לא הבית נבנה והאדם נשחק

 זה הרגע לעצור, לא מתוך כעס אלא מתוך פיקחות להציל את הבית של השלווה את  ההגינות לפני שמאבדים את האמון,  לפני שהאדם מאבד את האמון - בבית בשלום בית בילדים בעולם, לפני שהאדם מאבד את האמון הבסיסי שיש לו אודות עצמו

כן מותר לאדם לומר, זה לא הוגן.

לוותר זה דבר גדול, אבל פעמים יש מקרים, יוצאים מהכלל שלוותר לא מייצר שלום, אלא ניצול, זה לכל היותר שלום חיצוני שמכסה פצעים אנו רוצים שלום שהוא שלימות, שלום שהוא  מבוסס על כבוד,  הקשבה הדדית

ואח''כ צריך האדם לברר עם עצמו - מהם גבולות הוויתור שלו, על מה הוא כן ועל מה הוא לא מוכן להתגמש.

 השלב הבא, הוא  - הוא ליצור דיאלוג, לא עימות. לתאר מה שאנו מרגישים, שאנו משקיעים ומרגישים לא מתוגמלים, לא ממקום של אשמה אלא ממקום של תיאום ציפיות שמתאים לשני הצדדים.

לזכור פקיחת העיניים היא לא חולשה, אלא היא עוצמה, היא בגרות היא חכמה, היא הכרה במוגבלות של האדם, וההכרה בחולשה ובמגבלות של האדם היא האחריות לרפא את הנפש את הקשר את השלום בית

המוותר שרק מוותר ומנוצל, הפסיק לראות את עצמו, ביום שהוא יחזור לראות את עצמו הוא יחזור לוותר בצורה בריאה נכונה יעילה שמייצרת שלום בית.