ג'יימס מתיישב בקפיטריה שבבית ספרו, ופתאום קולט ילד שיושב מול שולחן ריק. הוא ניגש אליו ואומר לו: "אמא שלי הביאה לי שני סנדוויצ'ים. קח אחד".

הילד מספר לג'יימס שאבא שלו עזב את הבית, ולאמא שלו אין עבודה מסודרת, כך שלפעמים עובר עליו יום שלם בלי שנכנס שום דבר לפיו, חוץ מהסנדוויץ' שהוא נותן לו. וכך, מדי יום, ג'יימס מתיישב לידו ונותן לו סנדוויץ'.

יום אחד הילד מפסיק להגיע לבית הספר וג'יימס לא יודע את הסיבה.

עברו 15 שנה.

במשך שמונה חודשים מנסה ג'יימס להתקבל לעבודה, אבל פעם אחר פעם הוא נדחה. באחת הפעמים הוא נכנס לבניין משרדים גדול כשהוא מבטיח לעצמו: 'זהו. ניסיון אחרון'. לאחר ריאיון קצר הוא שומע את המשפט אותו שמע לאחרונה שוב ושוב: "אנחנו מצטערים לבשר לך, אבל לא התקבלת".

ג'יימס נשבר. הוא נכנס למעלית ועמד שם כשדמעות מציפות את לחייו. הוא אפילו לא לחץ על הכפתור שיוביל אותו לקומת הכניסה. רק עמד בתוך שלולית של רחמים עצמיים.

לפתע, דלת המעלית נפתחת וגבר הדור מראה נכנס פנימה. הלה בוחן את שותפו למעלית ושואל: "תגיד, השם שלך לא במקרה ג'יימס?"

שתיקה. הלם.

והאיש ממשיך לירות: "אני מזהה, נו, אתה היית נותן לי כל יום לאכול סנדוויץ'! הפסקתי להגיע ללימודים כי אמא שלי מצאה עבודה מחוץ לעיר. עוד לא הספקתי להודות לך".

ליבו של ג'יימס הוצף והוא החל לבכות. "כבר שמונה חודשים מנסה להתקבל לעבודה ואני לא מצליח. אף אחד לא רוצה אותי".

המעלית נעצרת, והאיש ההדור מסמן לג'יימס לבוא אחריו. הוא נכנס למשרד מפואר, מניח את תיק העור שלו על השולחן, ומכריז: "ברוך הבא לעובד החדש בחברה שבבעלותי".

ג'יימס התחיל עבודה חדשה, עם תנאים מצויינים ומשכורת שאפילו לא העז לחלום עליה.

אף פעם אי אפשר לדעת לאן מעשה טוב שעשינו יוביל. לפעמים, סנדוויץ' שאתה נותן היום יכול להיות ה'לחם' שלך מחר.