איך אפשר לחיות לצד אדם נרקיסיסט?

מהם הכלים הרגשיים והנפשיים שמאפשרים לאדם לשמור על עצמו כשהוא חי בצלו של אדם שעסוק רק בעצמו?

הגדרה:

אדם נרקיסיסטי הוא מי שמאופיין בתחושת עליונות מוגזמת. הוא ינסה להפוך את הרצונות שלו לצורך של כולם. הוא מבקש לשלוט ברצונות, בבחירות, ואפילו בערך העצמי של האנשים הקרובים אליו.

הנרקיסיסט "בולע" את הסביבה לתוך עולמו – לא מתוך רוע גרידא, אלא מתוך צורך עמוק לבסס זהות שברירית. הוא רגיש, פגיע, עם מודעות עצמית מצומצמת – ופשוט לא מכיר יותר מאשר את עצמו. הוא לא רואה את הזולת כאדם עצמאי עם צרכים ורצונות, אלא כתוספת למציאות שלו.

מה זה עושה לצד השני?

החיים ליד אדם כזה עלולים לגרום:

• לאיבוד ערך עצמי

• לריקנות

• להתעסקות תמידית בריצוי

• לערעור מתמשך של הזהות

אז מה עושים?

הדרך לשרוד – ולא להיבלע – היא להציב גבולות ברורים. אחרת, נשאבים פנימה. צריך ללמוד להגיד: "אני מבין מה אתה רוצה – וזה לא מתאים לי כרגע."

לומר 'לא' – גם בלי הסבר מתנצל.

נרקיסיסט לרוב לא רואה שיש בעיה בו. שיחות עומק? נסיונות תיקון? זה ייגמר בכעס, תסכול, ואכזבה. הוא אולי ייראה כאילו הבין – אבל חמש דקות אחרי זה הוא חוזר לסורו.

אז מה כן?

• להתמקד במה אתה צריך כדי להרגיש בריא.

• להציב גבולות רגשיים בלי לנסות "לרפא" את השני.

• לשמור על הערכים ועל השאיפות שלך.

• לא לבלבל בין אהבה לריצוי.

מותר לאדם לרצות – אבל רק אם הוא לא מוותר על הערכים שלו ולא מאבד את עצמו.

חשוב לזכור: לחיות לצד אדם נרקיסיסטי זה לא פרויקט של "תיקון". זה לא "שלום בית" אם כל מה שאתה עושה זה לנסות לרפא את הצד השני.

שלום בית אמיתי זה שותפות. זה חברות, משמעות, ומטרות משותפות. כמו שנאמר בספר מלאכי: "...וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ"

סיכום:

האדם חייב להחזיר לעצמו שליטה, דרך הכרה בגבולות. לכבד את האחר – אבל גם את עצמו. לעשות למען האחר – לא מתוך פחד לאבד קשר, אלא מתוך רצון אמיתי.

כמו שהתורה אומרת: "ואהבת לרעך כמוך". אבל אם אין "כמוך", אם אני לא קיים – איך אצליח לאהוב מישהו באמת?

ענווה זה דבר נפלא – כל עוד היא באה ממודעות, מבחירה, ומהתחברות לערכים. לא מפחד. לא מחרדת נטישה.