לא תאמינו מה גרם לפרופ' בכיר להאמין בקיום הנשמה

מדענים בדרך כלל לא כותבים על חוויות מיסטיות. בטח לא כאלה שהקדישו את חייהם לפיזיקה תיאורטית, עמדו בראש פאנלים של האקדמיה הלאומית למדעים, וניהלו את המחקר באנרגיה גבוהה של החברה האסטרונומית האמריקאית. אבל פרופ’ אלן לייטמן, מהשמות הבולטים בעולם המדע, לא נשאר במקום שבו המדע נגמר.

בלי מוות קליני, בלי תאונת דרכים, וללא ביקור מחוץ לגוף – לייטמן מצא את הדרך אל האמונה דרך שקט, שמיים וכוכבים.

לילה אחד באי שקט במיין

זה קרה ב־2018. לייטמן שט בסירת מנוע לעבר אי קטן במדינת מיין. כשהגיע – עצר את המנוע, כיבה את האורות, שכב על גבו והביט למעלה. ברגע ההוא, כך הוא מתאר, הוא הרגיש שהוא נמס לתוך היקום.

"צנחתי אל תוך האינסוף", הוא כותב, "והייתה תחושה של אחדות עם הכול. כשחזרתי לעצמי, לא ידעתי אם עברו דקות, שעות – או נצח".

זו הייתה חוויה שלא התאימה למערכת המושגים של הפיזיקה. לא לנוסחאות, לא למשוואות. היא לא ניסתה להסביר דבר – אבל היא פתחה שער.

מה עושה מדען עם חוויה רוחנית?

התגובה של לייטמן לא הייתה דחייה – אלא חיפוש. הוא לא נטש את המדע, אך גם לא ניסה לדחוק את האינסוף לתוך מודלים פיזיקליים. הוא הבין שהאמת המדעית, כמו כל אמת אנושית, חלקית, משתנה, לעולם אינה שלמה.

לייטמן כותב שהמדע מציע אמיתות זמניות, ניתנות להפרכה, בעוד שהלב האנושי כמה לאמיתות נצחיות, מוחלטות – כאלה שמזכירות את מושג הקדושה והשלמות. הוא מדבר על מודל כפול: מדע לצד רוח, שכל לצד נשמה. שני עולמות שונים, שכל אחד מהם נוגע באמת אחרת.

כשחז"ל פוגשים את היקום

את התהליך שעבר לייטמן – חוויית פליאה, שקט, ריקון מהסחות דעת וראייה פתאומית של משמעות נסתרת – מתארים חכמינו זה מאות בשנים.

כך כותב החזון איש בספרו "אמונה וביטחון":

"אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט... הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה ונפלאה... ודעת פתרונה כלתה נפשו. וכאשר זכה שכל האדם לראות את אמתת מציאותו יתברך – נכנס בו שמחת גיל אין קץ."

אותה פליאה שחש לייטמן מול השמיים – היא, בלשון חז"ל, הרגע שבו השכל והדמיון מתאחדים לראות בנועם ה'. זו לא הוכחה, אלא חוויה של אמת.

האמונה לא מסובכת – צריך רק להפסיק להפריע לה

התפיסה הזו אינה סותרת את המדע – היא פשוט מדברת בשפה אחרת. האמונה, לפי המסורת היהודית, אינה שייכת רק לאנשים פשוטים או לרוחנים – אלא לכל מי שמוכן להסתכל באמת.

צריך רק להניח לרגע את הטלפונים, את הרעש, את ההסחות – ולהביט. באמת להביט. להקשיב למה שהעולם אומר בלי לדבר. ומשם – הדרך פתוחה.