מה האירוסין של אלון פז עשו לי

אלון פז. ייתכן שהשם הזה מצלצל לכם מוכר, אבל בכל מקרה אתן איזו הקדמה על הבחור: אלון פז עבר תאונת דרכים קשה, כתוצאה מכך מצא את עצמו משותק בכל חלקי גופו, כשרק ראשו לרשותו. כך הוא חי כבר מעל עשור.

עקבתי אחריו מספר שנים, שאבתי כל מילה של אמונה שהוציא מהפה - והתחזקתי. הרגשתי קטנה מול הניסיונות שהוא עובר. אלון פז לא נישא עד היום הזה, אבל הביטחון שיוושע - לא פסק לרגע. הוא האמין בכל ליבו שיתחתן עם בחורה "רגילה" לחלוטין, הולכת, מדברת, שומעת ועם שכל בריא. כך נהג להשמיע בפני העוקבים שלו מדי פעם.

אם להתוודות, לא כל כך האמנתי שיצליח. "אשריו על האמונה", אמרתי לעצמי. את חטאיי אני מזכירה היום, חשבתי שאלה תקוות שווא. קצת "קפיצה מעל הפופיק". ומעל במה מכובדת זו אני רוצה לבקש ממנו סליחה מעומק הלב.

כי כמו שכבר בטח ראיתם בסרטון שפורסם אצלנו בערוץ (צירפתי קישור לכתבה המלאה - כאן) אלון צדק. הוא הציע נישואים לבחירת ליבו, והיא אמרה כן. בדיוק כפי שחזה, בדיוק כפי שרצה.

האמת שחוויתי דבר דומה עם בת משפחה שלי, דודה שלי שחולה במחלה הארורה. המחלה עוזבת ופורצת כמו סערה שוב לחייה, שוב ושוב - ככה כבר מעל עשור. ממש לפני חג שבועות המחלה תפסה אותה לא מוכנה ובדרך לא דרך - גרמה לשבר קשה ברגל, שהצריך ניתוח מסובך.

כולם התפללו, המצב לא היה נראה מזהיר. בדרכי לביקור בבית החולים חיפשתי בראש מילות חיזוק לרגעי משבר. דווקא, או שזה בעצם די טיפוסי לו, הגיח "חוק מרפי" בשיא הכוח, וגזל ממני את כל המשפטים העוצמתיים.

נכנסתי לחדרה בבית החולים. אחרי שחטפתי את ההלם הראשוני, מהמראה של הדודה האהובה מכוסה במכשירים מצפצפים ניסיתי שוב לדלות בזיכרון איזה משפט משמח. ושוב העליתי חרס בידי. שום כלום.

כל המשפחה מסביב בהתה בה כמו עב"מים. ואז, זה היה כמו המהפך של 96': "אני אצא מפה לפני החג - הכל יהיה בסדר", היא פסקה. ולא הפסיקה עד שסיפקה שלל אמירות שגרמו לכולם מסביב להרים גבה.

ביני לבין עצמי, שוב הייתי מקטני אמנה. היא הרי עברה ניתוח קשה לפני מספר ימים, כשלפניה עומדים אשפוז והחלמה ארוכה, "באיזה סרט היא חושבת לצאת לפני החג?"

אבל גם פה, כמו בקרב קשוח - הובסו המבטים חסרי התקווה של כולם לביטחון והאמונה של דודה שלי. בחסדי שמיים היא השתחררה, כמו גדולה, ממש שעות ספורות לפני החג.

המקרים של דודה שלי ושל אלון פז גרמו למשפט "האמנתי כי אדבר", להדהד במוחי שוב ושוב. זה לא סתם משפט בעלמא, זאת דרך חיים. האמירות שלהם, האמונה כנגד כל הסיכויים, ולמרות שכולם מסביב מרימים גבה - שלא לומר מגחכים - לא גרמו להם לעצור באדום. אלא להמשיך בשלהם ולנצח במערכה.

וזאת הנקודה שלי: כולם יצחקו עליי על החלומות שאדבר עליהם, אבל אני בטוח אגשים אותם, ללא ספק.

זה הזמן להקדיש את הטור הזה לדודה שלי, גילה בת רחל, שיהיה לרפואתה השלמה. וכן לאחל לאלון פז ולזוגתו, שיזכו להינשא בשעה טובה ומוצלחת ולהקים בניין עדי עד.