הורים רבים בדורנו יוצאים למסע חיפושים קדחתני אחר השם המודרני ביותר, הייחודי ביותר, כזה שאף אחד עוד לא שמע לפניו. במרדף הזה, הדרך הסלולה והשמות המסורתיים של האבות והאמהות נתפסים לעיתים כמיושנים או מגבילים.

התורה מספרת לנו על מסע חפירת הבארות של יצחק: ״וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו... וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו״.

התורה חושפת בפנינו הנהגה חינוכית לדורות: שאל ישנה אדם מדרך אבותיו ומנהגיהם. אין צורך להמציא מציאות חדשה או לתת שמות מודרניים כדי להביא ברכה. הברכה, המים החיים והזהות האמיתית, נמצאים דווקא בהמשכיות, בחיבור לשורש, ובקריאת השמות של אבותינו.

והנה, התורה מראה לנו מיד מה קורה כאשר המציאות מתנהלת במנותק מדרך האבות הזו. כאשר רועי יצחק חופרים בארות חדשות, מעשה שמבטא כביכול ניסיון לצעוד בנתיב חדש ומנותק, פורצים מיד סבל, מריבות וצרות.

אל הבאר החדשה הראשונה מגיעים רועי גרר ורבים איתם. התוצאה: ״וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ״. השם החדש מביא איתו עושק, דין ומאבק פנימי.

בהמשך נחפרת עוד באר חדשה, ושוב פורצת מריבה: ״וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה״. השם מנציח שנאה, קטרוג וריחוק.

המרדף המודרני אחר שמות חדשניים ומשונים הוא לרוב ניסיון לחפור 'בארות חדשות' במקום שבו הבארות כבר מלאות במים חיים. שם של אדם הוא צינור הנשמה שלו. כשמעניקים לילד שם בעל שורש היסטורי, שם של צדיק, שם המחובר לשרשרת הדורות, מעניקים לו כנפיים ועוגן בו זמנית, ומספקים לו הגנה רוחנית וזהות ברורה.