כולם התפללו על נחשון וקסמן - ואז הגיעה הבשורה

אין אדם בארץ שאינו מכיר את ההרגשה שבה הלב נקרע מציפייה. עין אחת דומעת מתוך תפילה עמוקה והעין השנייה מייחלת לבשורה טובה שתבוא ותאיר את העלטה. המציאות הלא פשוטה של עמנו מזמנת לנו לא פעם רגעים שבהם הציבור כולו מתאחד סביב זעקה אחת גדולה. באותן שעות של חרדה, הרחוב העברי לובש חג של רוחניות. אנשים מקבלים על עצמם קבלות טובות, נשים מדליקות נרות בדמעות שליש, ובתי כנסת מתמלאים מקצה לקצה באמירת פרקי תהילים שנוגעים בשמי שמים.

אך מה קורה כאשר לאחר כל התפילות הזעקות והדמעות, התשובה שמגיעה ממעל היא דווקא בשורה קשה? כיצד יכול הלב היהודי להכיל את הפער הבלתי נתפס בין התקווה הגדולה לבין המציאות הכואבת שנחתה כרעם ביום בהיר?

זיכרון חקוק בלבו של העם מהימים בהם נפטר החייל הקדוש נחשון וקסמן הי"ד. באותה שבת מדוברת, כל בית בישראל היה כמרקחה. מיליוני בני אדם התפללו וקיוו לראות את הילד חוזר לחיק משפחתו בריא ושלם. אך בסופו של דבר, הבשורה המרה הגיעה וקרעה את הלבבות. אביו המנוח, ר' יהודה וקסמן זכרונו לברכה, עמד אז מול שאלות נוקשות של תקשורת שתהתה כיצד אדם מאמין מסוגל להמשיך להחזיק באמונתו לאחר שכל התפילות של עם שלם לא נענו כפי שקיוו.

תשובתו של האב השכול נותרה עד היום כמגדלור של רוח ומופת של עבודת השם. במילים פשוטות אך עמוקות, הוא הסביר כי הקדוש ברוך הוא הוא אבא שלנו. אבא הוא לא מושג משתנה או תלוי נסיבות. מציאותו של אבא היא עובדה קבועה בלתי ניתנת לערעור. לעיתים כאשר הילד מבקש משהו, האבא באהבתו אומר כן, ולעיתים, מתוך אותה אהבה ואחריות, הוא בוחר לומר לא. גם אם איננו מבינים את מכלול החשבונות של בורא עולם, התשובה השלילית אינה מפחיתה במאומה ממידת אהבתו. הוא נשאר אבא שלנו בכל מצב.

השורשים העמוקים של תפיסת עולם זו נטועים עוד בימיו של אברהם אבינו. בפרשת השבוע שבה אנו קוראים על עקידת יצחק, אנו נחשפים לתעצומות נפש שאין להן אח ורע. אברהם אבינו חוזר מההר לאחר שעמד בניסיון הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הלב שלו מלא בשמחה על כך שבנו חי ועל כך שהצליח לעשות את רצון קונו. והנה, בדרכו חזרה, הוא מתבשר על פטירתה של שרה אמנו.

ברגע אחד של מעבר חד בין התעלות רוחנית לבין צער עמוק ובלתי נתפס, אברהם אבינו אינו נופל לזעקה של תרעומת. הוא מרים את עיניו למרום מתוך אמונה שלמה ויציבה, וממשיך להמליך את הבורא. החיבור הפנימי שלו לבורא היה כה חזק, עד ששום סערה בעולם לא יכלה לנענע את היסודות שלו.

מכאן אנו למדים את היסוד הגדול של חיינו. תפקידנו בעולם אינו לחשב את חשבונות השמיים או לדרוש להבין את הסיבות לכל אירוע. תפקידנו הוא להחזיק באמונה תמימה. לדעת כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.

כאשר אנו עוברים תקופות מורכבות, ניסיונות אישיים או לאומיים, עלינו לזכור כי המלך שמנהיג את העולם עטוף ברחמים. התפילות שלנו לעולם אינן חוזרות ריקם. הן פועלות ישועות במקומות ובזמנים שהעין הבשרנית שלנו אינה מסוגלת לראות. שנזכה תמיד להחזיק באור האמונה, להתחזק בימים של ערפל, ולבשר ולהתבשר רק בשורות טובות, ישועות ונחמות.