יום אחרי סיום לימודיה, ג'וליאנה בת ה-17 עולה למטוס יחד עם אמה, מלימה שבפרו לפוקאלפה. הן טסות לאבא, שמחכה להן ביער.

רבע שעה לפני הנחיתה, מזג האוויר משתנה בפתאומיות מצמררת. המטוס מטלטל בפראות. סופת רעמים אדירה, ג'וליאנה עוד הספיקה לראות הבזק אור גדול ליד הכנף השמאלית רגע לפני שהמטוס התפרק והיא התנתקה ממנו, או יותר נכון - המטוס התנתק ממנה, היא נשארה חגורה למושב ויחד איתו צנחה מגובה 10,000 רגל.

אמה לא שרדה.

והיא, פצועה, כאובה ובקושי יכולה להתנייד, צריכה להילחם על חייה.

אבל הג'ונגל לא היה לה זר.

אביה היה זואולוג ואמה חוקרת ציפורים. בנעוריה הקימה המשפחה תחנת מחקר ביערות האמזונס.

ודווקא הפרטים הללו היו קריטיים להישרדותה.

היא זיהתה קולות של בעלי חיים, ידעה איך להתנהל בתוך הג'ונגל.

היא מצאה נחל, והלכה לאורכו ימים שלמים, בידיעה שיש סיכוי שהנחל יביא אותה למקום של בני אדם.

היא שמעה מטוסי חיפוש, היא ניסתה לסמן נואשות, אך ללא הצלחה, הצמחייה הגבוהה והצפופה הסתירה אותה.

ביום הרביעי היא הבחינה בשלושה נוסעים שהיו יחד איתה במטוס, עדיין חגורים למושב, לא בחיים.

היא המשיכה ללכת בג'ונגל שלא הסביר לה פנים, בלי מזון ראוי ותחת גשם שלא פסק.

ביום העשירי היא הגיעה לבקתה קטנה, גילתה שם מכל דלק, היא השתמשה בו כדי להוציא רימות מהפצע שהזדהם לה בזרוע, כמו שראתה את אביה עושה בעבר לבעלי חיים.

ביום האחד עשר, רגע לפני שהתמוטטה, פגשה חוטבי עצים שהסיעו אותה בקאנו למקום מבטחים.

ג'וליאנה שרדה פצועה ביער הפראי, לא בזכות מזל מיוחד, לא בזכות קורס להישרדות בתנאים קיצוניים. מה שעמד לה בזמנה הקשה הוא העובדה שהיא גדלה בצילם של הורים שחיו כך, שידעו להקשיב ליער, לחיות לצידו בלי להיבהל. והם אלו שהעניקו לה, בדוגמה אישית, את הכלים ואת היכולת לשרוד.

ומה יעמוד לצידם של ילדינו וייתן להם חוסן בג'ונגל של החיים?

ההתנהגות שלנו כמבוגרים וההתמודדות שלנו במצבים אליהם אנחנו נקלעים בחיי היומיום, הן אלה שמעניקות לילדים שלנו כוחות, ציוני דרך ויכולת התמצאות בכל אתגר שיפגשו בחייהם.

הילדים רואים, קולטים, מפנימים. התגובות שלנו הופכות להיות חלק מהם בחייהם.

אנחנו לא צריכים מסע של ניסיונות הירואיים כדי לתת לילדים שלנו כלים.

הרי הילדים הם כמו ראדאר רגיש ומשוכלל במיוחד, הם קולטים איך אנחנו מתמודדים עם אכזבה או כל רגש אחר, מבינים איך אנחנו מגיבים לדעה שאינה בדיוק כמו שלנו, איך אנחנו מגיבים כשהם עצמם טועים ועוד אין ספור אפיזודות יומיומיות.

דיבורים, הרצאות והטפות מוסר בשבח התנהגות ראויה ותגובות מתאימות עלולים להיות חסרי משמעות, כאשר ברגע האמת אנחנו עצמנו, לא רק מול הילדים, נגיב בצורה אימפולסיבית, לא מתחשבת או בכל דרך אחרת שסותרת את מה שאנחנו מטיפים לו.

זה לא אומר שמהיום אסור לנו ליפול, שמהיום אנחנו כל הזמן צריכים להתנהג כמו מלאך כי אחרת הילדים שלנו לא ידעו להתמודד בחיים.

להפך, ילד צריך הורה שיודע לטעות, הורה שנופל וקם, הוא זקוק לראות הורה אנושי, אחרת איך ידע להתמודד עם נפילות?

השאלה היא איך ההורה מתמודד אחרי הנפילה, כמה מהר הוא קם ובוחר להמשיך הלאה. כי גם את זה הילדים לומדים מאיתנו.