הסוד שמאחורי אשת חיל: מי חיבר את המזמור הידוע?

בכל ליל שבת, לאחר ההכנות וההתרגשות לקראת הסעודה, נשמע בבתים יהודיים רבים ניגון מוכר: "אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה". יש משפחות ששרות את הפסוקים במנגינה שעברה מדור לדור, אחרות בוחרות בלחן משלהן, ויש הנוהגים לומר אותם ללא מנגינה.

עבור רבים, אמירת "אשת חיל" היא רגע של הוקרה לבעלת הבית, על מסירותה, עמלה ודאגתה למשפחה. אלא שמאחורי 22 הפסוקים המוכרים מסתתר סיפור עשיר בהרבה, המתחיל בספר משלי, עובר דרך מדרשי חז"ל על אברהם ושרה, ומגיע אל מקובלי צפת ואל שולחנות השבת של ימינו.

כדי להבין כיצד הפך המזמור לחלק מסדר ליל שבת, צריך לחזור תחילה אל המקור שבו הוא מופיע.

מקורו של המזמור בספר משלי, פרק ל"א, והוא חותם את הספר כולו. ספר משלי מיוחס במסורת לשלמה המלך, החכם מכל אדם, אולם שאלת חיבורו של הפרק האחרון מעוררת עניין מיוחד.

בתחילת הפרק מופיעות המילים "דברי למואל מלך אשר יסרתו אמו". חז"ל במסכת סנהדרין (ע' ע"ב) מזהים את למואל עם שלמה המלך.

עם זאת, יש להבחין בין ייחוסו של ספר משלי לשלמה המלך לבין קביעה ודאית שכל פסוק במזמור נכתב בידיו. במסכת בבא בתרא (ט"ו ע"א) נאמר שחזקיה וסיעתו כתבו את ספר משלי, ביטוי שנדון בדברי הפרשנים בהקשר של כתיבת הספר, עריכתו ומסירתו.

למזמור יש גם מבנה ספרותי מיוחד. הוא כולל 22 פסוקים, כמספר אותיות האל"ף-בי"ת, וכל פסוק נפתח באות הבאה לפי הסדר. הפסוק הראשון מתחיל באות א', במילים "אשת חיל מי ימצא", והאחרון באות ת', במילים "תנו לה מפרי ידיה".

צורת כתיבה זו נקראת אקרוסטיכון (לפי סדר האל"ף-בי"ת), והיא מוכרת גם מפרקי תהילים וממגילת איכה. המבנה מעניק למזמור שלמות ספרותית ומסייע לזכור את פסוקיו.

אולם לצד מקורו המקראי של המזמור, חז"ל קושרים אותו גם לאחת הדמויות המרכזיות בתולדות עם ישראל: שרה אמנו.

אחד המקורות המרתקים ביותר הקשורים למזמור מופיע במדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, סימן ד'.

המדרש מתאר את אברהם אבינו לאחר פטירת שרה אמנו, כאשר הוא מקונן עליה באמצעות פסוקי "אשת חיל".

חז"ל דורשים את פסוקי המזמור ומקשרים אותם למאורעות מחייהם של אברהם ושרה. כך, למשל, הפסוק "זממה שדה ותקחהו" נקשר לשדה המכפלה, שבו נקברה שרה.

גם הפסוק "כפה פרשה לעני" מקבל משמעות מיוחדת במדרש, המתאר את מעשי הצדקה של שרה ואת דאגתה לעניים. הפסוק "ידיה שלחה בכישור" נקשר למתן מאכל לעוברים ושבים.

בדרך זו הופכים פסוקי המזמור לתיאור של מידותיה ומעשיה של שרה אמנו, החל מחיי המשפחה ועד למעשי החסד והצדקה.

חשוב להדגיש שאין הכוונה שאברהם אבינו חיבר את נוסח ספר משלי כפי שהוא לפנינו. מדובר בדרשה מדרשית, הקושרת את פסוקי המזמור לדמותה של שרה ולמאורעות המתוארים בספר בראשית.

כך מעניקים חז"ל למזמור משמעות נוספת, המחברת בין השבח לאשת החיל לבין דמותה של אחת מאימהות האומה.

רבים מכירים את הביטוי "אשת חיל", אך מהי בעצם משמעותו?

המילה "חיל" בהקשר המקראי אינה מתייחסת רק לכוח פיזי. היא יכולה לבטא גם יכולת, עוצמה ומעלות שונות, ובמזמור עצמו אפשר לראות כיצד המשמעות הזאת באה לידי ביטוי.

האישה המתוארת בפסוקים אינה זוכה לשבח רק על עמלה בבית. המזמור מדגיש גם את חוכמתה, חריצותה, דאגתה לאחרים ויראת השמיים שלה.

כך נאמר: "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה", ובהמשך מתוארת מידת הנתינה שלה במילים "כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון".

גם הפסוק "עוז והדר לבושה" מציג את מעלותיה, ואילו לקראת סיום המזמור מופיעה ההדגשה: "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל".

מתוך הפסוקים עולה דמות של אישה בעלת יכולות ומידות רבות, שחוכמתה, מעשיה ויראת השמיים שלה הם מקור השבח.

אולם לצד משמעותו הפשוטה של המזמור, במשך הדורות ניתנו לו גם פירושים נוספים, ובהם משמעות רוחנית הקשורה לשבת ולשכינה.

כאן מתחילה שאלה היסטורית מסקרנת: אם מקורו של המזמור בספר משלי, כיצד הפך דווקא לחלק מסדר ליל שבת?

למרות קדמותם של הפסוקים, המנהג לומר או לשיר "אשת חיל" בליל שבת אינו מופיע כחובה מפורשת בתלמוד.

מקורות העוסקים בתולדות המנהג קושרים את התפשטותו למסורת המקובלים בצפת, ובייחוד לחוגי האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא, שחי במאה ה-16.

צפת של אותה תקופה הייתה מרכז רוחני חשוב. מקובלים, ובהם האר"י ותלמידיו, העניקו משמעות מיוחדת לקבלת השבת, ומנהגים שנקשרו למסורת זו השתלבו עם השנים בסדר ליל שבת בקהילות רבות.

במסורת הקבלית נקשרה אמירת "אשת חיל" לקבלת פני השכינה ולהשראת קדושת השבת.

אחד המקורות הכתובים המוקדמים המתעדים את המנהג הוא סידור השל"ה, הקשור לרבי ישעיה הלוי הורוביץ, בעל ספר "שני לוחות הברית", שחי בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17.

עם זאת, אין בידינו ראיה מספקת לקבוע מי היה האדם הראשון שהנהיג את אמירת המזמור בליל שבת.

בבתים רבים נהוג לומר את המזמור לאחר שירת "שלום עליכם" ולפני הקידוש על היין.

הרבה אנשים לא יודעים אך המזמור "אשת חיל" מבחינה קבלית מזוהה עם השכינה הקדושה, לכן כשנכנסת השבת, נוהגים לקרוא אשת חיל לכבוד השכינה, מעבר למוכר במסורת. 

כך, לפני תחילת הסעודה, משתלבות שתי משמעויות במזמור: השבח לבעלת הבית, המוכר למשפחות רבות, והמשמעות הרוחנית שנקשרה אליו בתורת הקבלה.

עם זאת, חשוב להבחין בין משמעותו הרעיונית של סדר האמירות לבין השאלה ההיסטורית מתי נקבע המנהג. אין בידינו מקור ודאי המאפשר לקבוע מי קבע לראשונה את מקומו של המזמור דווקא לפני הקידוש.

גם סדר האמירה והמנהגים הנלווים אליו אינם אחידים בכל קהילות ישראל.

בפשט הפסוקים מתוארת אישה בעלת חוכמה, חריצות, חסד ויראת שמיים. אולם בספרות הקבלה קיבל המזמור רובד רוחני נוסף.

השבת מתוארת במסורת ישראל כ"שבת המלכה", ובפיוט המפורסם "לכה דודי", שחיבר רבי שלמה אלקבץ, אנו שרים: "בואי כלה, בואי כלה".

ביטויים אלה משקפים את משמעותה המיוחדת של השבת בתורת הסוד ואת הקשר שבין קדושת השבת להשראת השכינה.

בהקשר זה הובן גם מזמור "אשת חיל" כביטוי של שבח רוחני לכבוד השכינה.

משמעות זו מסבירה גם מנהג שעשוי להפתיע: בקהילות שבהן נוהגים לומר את המזמור, הוא נאמר לעיתים גם כאשר אין בעלת בית או בני משפחה נוספים סביב שולחן השבת.

זאת משום שעל פי הפירוש הקבלי, אמירת המזמור אינה תלויה דווקא בהרכב המשתתפים בסעודה.

כך יכולים אותם פסוקים לשמש גם כביטוי להערכה לבעלת הבית וגם כחלק מההכנה הרוחנית לקראת סעודת השבת.

למרות ההבדלים הרבים בין מנהגי קהילות ישראל, המזמור עצמו מבוסס על נוסח המקרא שבספר משלי.

ההבדלים הבולטים בין הקהילות והמשפחות הם בעיקר באופן האמירה, בלחנים ובמנהגים הנלווים אליו.

יש קהילות שבהן שרים את כל הפסוקים בניגון קבוע, אחרות משתמשות בלחנים משפחתיים שעברו מדור לדור, ויש הנוהגים לומר את המזמור ללא מנגינה.

גם בספרות המדרש קיימות מסורות שונות המפרשות את פסוקי המזמור, אך יש להבחין בין נוסח הפסוקים עצמם לבין הנוסחאות השונות של הדרשות שנאמרו עליהם.

כך, אף שהמילים נותרות אותן מילים, כל משפחה יכולה להעניק למזמור את הניגון והאופי המוכרים לה.

במשך הדורות לא נשאר "אשת חיל" רק בין דפי ספר משלי או בסידורי השבת.

פסוקי המזמור שולבו בכתבי יד מעוטרים, בהדפסים וביצירות אמנות יהודיות. בעת החדשה הופיעו גם הדפסים דקורטיביים שנועדו להצגה ולתלייה.

אולם מועד תחילתו המדויק של מנהג תליית "אשת חיל" כתמונה בבית אינו ידוע בוודאות. אין מקור היסטורי מבוסס המאפשר להצביע על אדם מסוים שהנהיג זאת לראשונה.

השתלבותו של המזמור גם באמנות היהודית היא ביטוי נוסף למקום שתפסו פסוקיו במסורת ובחיי המשפחה היהודיים.

מפתיע לגלות עד כמה עשירה ההיסטוריה של מזמור קצר יחסית.

מצד אחד, מדובר ביצירה מקראית עתיקה, הבנויה בסדר אלפביתי מדויק ומתארת אישה בעלת מידות ומעלות רבות. מצד שני, חז"ל קשרו את פסוקיה לדמותה של שרה אמנו, ובמסורת הקבלה קיבלו הפסוקים משמעות נוספת הקשורה לקדושת השבת ולהשראת השכינה.

במשך הדורות הצטרפו אל הפסוקים לחנים ומנהגים שונים, שהפכו אותם לחלק מוכר מסדר ליל שבת בבתים יהודיים רבים.

וכך, כאשר נשמע הניגון המוכר "אשת חיל מי ימצא", הוא אינו רק שיר הנאמר לפני הקידוש. מאחוריו עומדים פסוקי המקרא, מדרשי חז"ל, מסורת המקובלים ומנהגים שעברו מדור לדור.

אותן מילים עתיקות ממשיכות להישמע בכל שבוע מחדש, סביב שולחנות השבת.

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.

בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ, וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.

גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ.

דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.

הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ.

וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ.

זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם.

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ.

טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ, לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ.

יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ.

כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.

לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים.

מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ.

נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ.

סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי.

עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ.

צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל.

קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ.

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה.

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל.

תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.