יש ביטוי אחד שמתאר את ראש השנה יותר מכל: ״יום הדין״.
כששומעים את המילים האלה, באופן טבעי חושבים על פחד. על משפט. על חשבון. על ספרי חיים וספרי מתים. עם השנים, למדתי להסתכל על יום הדין קצת אחרת.
בראש השנה אנחנו לא עומדים לפני שופט זר שלא מכיר אותנו. אנחנו עומדים לפני אבא שמכיר את הניסיונות שלנו ואת הנפילות. הוא יודע איפה טעינו, אבל גם כמה רצינו להצליח ולנצח. רואה את המעשים שלנו, אבל גם את הלב שמאחוריהם.
אולי בגלל זה אנחנו חוזרים שוב ושוב על המילים: “אבינו מלכנו". קודם כל אבינו ורק אחר כך מלכנו. כי לפני שהוא מלך העולם הוא אבא שאוהב את ילדיו.
אני חושב על זה גם כהורה. איזה אבא לא רוצה לראות את הילדים שלו מצליחים? איזה אבא לא שמח כשהילד שלו מנסה, גם אם הוא לא תמיד מצליח? איזה אבא לא סולח כשהוא רואה חרטה אמיתית?
ראש השנה הוא לא יום של ייאוש. הוא יום של הזדמנות…
הזדמנות לעצור, להסתכל על השנה שחלפה ולומר בכנות: היו דברים שעשיתי טוב, והיו דברים שאני רוצה לתקן. לא מתוך פחד, אלא מתוך אהבה. לא כדי להעניש את עצמנו, אלא כדי להיות אנשים טובים יותר.
אני מודה שבכל שנה, רגע לפני התקיעות, יש בי ה ת ר ג ש ו ת גדולה. כששומעים את קול השופר, נדמה שכל הרעשים של השנה נעצרים לרגע. אין מוזיקה. אין היסח דעת. אין כותרות.
רק קול פשוט, עתיק, שנכנס ישר ללב ומזכיר לנו מי אנחנו באמת.
אולי זו המתנה הגדולה של ראש השנה. לא רק להיכתב לשנה טובה, אלא גם להתחיל אותה עם לב נקי יותר. יותר אמונה, יותר ענווה, יותר אהבת ישראל ויותר הכרת הטוב.
וכשנעמוד השנה בתפילה, נזכור שאנחנו לא עומדים רק לפני מלך שדן אותנו. אנחנו עומדים לפני אבא שמחכה שנחזור אליו.
שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!
