המרגלים לא שיקרו - אז מה השתבש במסע שלהם לארץ ישראל?

הקב"ה הבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב שארץ ישראל תהיה נחלת זרעם. הוא הוציא את עם ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, קרע להם את ים סוף, הוריד להם מן מן השמיים, סיפק את כל צורכיהם במדבר והכה את עמלק שנלחם בהם. לאחר כל הניסים הגלויים הללו עולה השאלה המתבקשת: אם כך, לשם מה היה צורך לשלוח מרגלים לארץ?

רש"י מבאר שהמילים "שלח לך" משמעותן "לדעתך". כלומר, לא הייתה זו הוראה מחייבת מאת הקב"ה, אלא רשות שניתנה למשה. אם ירצה - ישלח, ואם לא - אין בכך צורך. הקב"ה, שהבטיח את הארץ לעם ישראל, לא היה זקוק למרגלים כדי לדעת מה מצבה של הארץ או מי יושב בה. אולם העם ביקש, ומשה נענה לבקשתו.

למשימה נבחרו האנשים החשובים והראויים ביותר באותו דור - נשיאי השבטים ומנהיגי העם. הם קיבלו הוראות ברורות לבדוק את הארץ, לעמוד על טיבה, להתרשם מיושביה ואף להביא מפרי הארץ כדי להמחיש את שפע ברכתה.

לאחר ארבעים יום שבו המרגלים ממסעם. שנים מהם - יהושע בן נון וכלב בן יפונה - עודדו את העם לבטוח בהבטחת ה'. אולם עשרה מהמרגלים הציגו תמונה שהובילה למסקנה הפוכה. הם סיפרו עובדות נכונות, אך לא הציגו את התמונה המלאה. בכך הפך הדו"ח שלהם למסמך שלילי שהטיל פחד בלב העם וגרם לרבים לרצות לשוב למצרים.

חז"ל מדגישים שהמרגלים לא שיקרו. החטא שלהם לא היה בעצם תיאור המציאות, אלא בדרך שבה פירשו אותה. במקום לראות את האתגרים מתוך אמונה שהקב"ה יוביל את העם לניצחון, הם בחרו במבט תבוסתני ומייאש. חוסר האמון בהבטחת ה' הוא שהפך את שליחותם לכישלון, וגרר אחריו את אחת הנפילות הקשות ביותר של דור המדבר.