בין סמטאות מרקש צמח אחד מגדולי הפוסקים של יהדות מרוקו

בלב המלאח היהודי של מרקש, בין סמטאות צרות ובתי אבן צמודים, צמחה דמות מן המופלאות שקמו ליהדות מרוקו - רבי שלמה בן אברהם עמאר זצ"ל, אב בית הדין וראש הישיבה בעיר, מן הפוסקים המרכזיים שהטביעו חותם עמוק על עיצוב דמותה ההלכתית והרוחנית של הקהילה בדורו. דמותו נחרתה בזיכרון בני מרקש ויהודי מרוקו כמופת של תלמיד חכם, דיין תקיף ורך כאחד, ומנהיג קהילה שידע לשלב בין פסיקת הלכה מדוקדקת לבין הבנת המציאות החברתית המורכבת שסבבה אותו.

רבי שלמה נולד במרקש לפני יותר מ-320, למשפחה של תלמידי חכמים ומקובלים, לאביו רבי אברהם עמאר, שנודע אף הוא כלמדן ובעל עומק בעולמות הנסתר. הוא גדל בסביבה רוחנית תוססת: בתי כנסת עתיקים, חבורות לומדים, ושיעורי תורה שנמסרו בבתי המדרש של המלאח, שהיו מרכזי החיים של הקהילה היהודית בעיר. בעיר שבה פעלו חכמים רבים, הצליח רבי שלמה להתבלט כבר בצעירותו כעילוי בתורה וכבעל כישרון מיוחד לעיון ולהכרעה.

בבגרותו התמנה לאב בית הדין במרקש ולראש הישיבה המרכזית בעיר - "אב"ד וריש מתיבתא בעיר גדולה לא־לוהים מראקש", כלשון מצבתו. בתפקידיו אלו נשא באחריות הכבדה לדון ולהכריע בענייני אישות, ממונות, ירושות, תקנות קהילה ועוד, בשעה שהקהילה היהודית במרקש הייתה מן הגדולות והחשובות במרוקו. הוא נודע הן כמי שהקפיד על קיום ההלכה לפרטיה, והן כאיש של ציבור שידע לחפש פתרונות הלכתיים המותאמים למציאות החיים של בני דורו.

מורשתו התורנית של רבי שלמה עמאר השתמרה בעיקר בפסקי הלכה ותשובות ששלח לחכמי דורו, ובראשם רבי יעקב אבן צור (היעב"ץ), מגדולי חכמי מרוקו, שהרבה לצטט מפסקיו ולהישען על סמכותו. בתכתובות אלה ניכרת דמותו של תלמיד חכם מעמיק, הבקי במקורות התלמודיים והפוסקים, אך באותה מידה מודע לצורכי הזמן ולמנהגי הקהילה. פסקיו לובנו לעיתים בדיון הלכתי רחב, שבו לקחו חלק חכמים נוספים, וכך נטוו יחדיו רשת רחבה של פסיקה ספרדית־מרוקאית אחידה יחסית.

אחד מתפקידיו המרכזיים היה ניסוח וחתימה על "תקנות מרקש" - מערכת תקנות קהילתיות־הלכתיות שנועדו להסדיר תחומים שונים בחיי היום־יום: נישואין, גירושין, נדוניה, התחייבויות כספיות, יחסי שכנים ועוד. התקנות נכתבו מתוך ראייה רחבה של טובת הציבור ושאיפה לייצב סדר חברתי וכלכלי צודק, והן הפכו עם השנים לבסיס חשוב למנהגי מרוקו עד ימינו. חתימתו של רבי שלמה מתנוססת על רבות מן התקנות הללו, והן משקפות את השילוב שבין הדין הכתוב לבין "מנהג המקום", שזכה למעמד מחייב לאורך דורות.

רובם המכריע של פסקי הדין והשו"ת שכתב רבי שלמה נותר בכתבי יד, שעברו בירושה מדור לדור, בין תלמידים וצאצאים. חלקים מהם זכו לראות אור בדפוס בשו"ת "גושפנקא דמלכא" ובשו"ת "משפט וצב"י", שבהם הובאו תשובותיו או צוטטו דבריו במסגרת דיונים הלכתיים רחבים יותר. חכמי הדורות שלאחריו, ובראשם החיד"א, ראו בו סמכות הלכתית חשובה והביאו פסקי הלכה בשמו בספריו. פסקיו הוטמעו גם ביצירותיהם של גדולי חכמי ספרד והמזרח, כגון "דרכי תשובה", "בן איש חי" ו"כף החיים", ובכך נכנסו לפנתאון הפסיקה הספרדית הכללית.

בין כתבי היד שנשמרו נמצאת גם התכתבות ארוכה ומשמעותית שפורסמה בשו"ת "סמא דחיי", ובה מתבררת דרכו ההלכתית בסוגיות מורכבות. התאמת המקורות, השילוב בין פוסקים קדומים לבין חכמי זמנו, והגישה המעשית־קהילתית שבה נקט, הפכו את דבריו למקור השראה ולמידה לדורות של דיינים ורבנים. בתקופה האחרונה נעשה מאמץ מחודש לאסוף את חידושיו ופסקיו מתוך כתבי היד המפוזרים, והם קובצו ונדפסו בספר "כתבי רבי שלמה עמאר".

לאחר פטירתו של רבי שלמה עמאר, שזמנה המשוער באמצע המאה ה־18 (בסביבות שנת ה'תצ"ח), התפשטה האמירה: "משמת הרב שלמה עמאר בטל כבוד התורה". משפט זה מבטא לא רק צער אישי על אובדן מנהיג אהוב, אלא תחושה עמוקה שהקהילה איבדה אחד מעמודי התווך של התורה שבעל פה במרוקו. על מצבתו נחרטו תארים רבים - "הרב הגדול המפולפל", "המקובל האלוקי" - הרב היה לא רק פוסק ומורה הוראה, אלא גם איש סוד ורזין, בעל השפעה רוחנית פנימית.

מקום קבורתו במרקש הפך עם השנים לאתר עלייה לרגל לבני הקהילה ולבני מרוקו שגורשו או היגרו לישראל ולצרפת. כך, בלב המלאח העתיק, בין בתי האבן והחומות האדמדמות של מרקש, ממשיכה דמותו של רבי שלמה בן אברהם עמאר להקרין אור על לומדי התורה ועל שוחרי המורשת היהודית־מרוקאית עד ימינו.