אנחנו יודעים מה נכון לעשות, אבל עדיין לא עושים - למה?

למה אדם יודע מה לעשות, ובכל אופן לא עושה?

האדם לא נתקע כי הוא לא יודע. ברוב המקרים, הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות. התקיעות היא לא בעיה של ידע, אלא של יכולת לשאת את מה שהעשייה דורשת ממנו.

ראשית, נוח לאדם כי ידע לא מחייב, אבל פעולה כן מחייבת.

כלומר: כל עוד אדם יודע מה הוא צריך לעשות - אין מחיר. ברגע שאתה פועל, אתה נכנס למבחן: האם תצליח או לא?

הפעולה חושפת את האדם. ולכן המוח מעדיף להישאר בשלב הידיעה - זו אשליה של ביטחון.

עוד נקודה: כל עוד אדם לא עושה, הוא תמיד יכול להאמין: "אם הייתי עושה - הייתי מצליח". וכך הוא שומר על הדימוי שלו בעיני עצמו.

כך האדם בורח מהמציאות, שעלולה להיות אמת כואבת, שתגלה שהוא לא כל כך מוכשר... או שהוא יהיה מוכשר רק אחרי ריבוי אימונים.

עוד נקודה: כל משימה מביאה איתה רגשות: לחץ, ספק, חוסר ביטחון, בלבול. האדם לא "סתם" נמנע מפעולה. הוא רוצה להימנע מכל הרגשות הקשורים לאותה פעולה.

ולכן המוח מעניק לאדם "פיצוי" - תחליף עשייה.

המוח עסוק בחשיבה, תכנון, דיבור, התייעצות. זה מרגיש כמו התקדמות... אבל זה רק מחליף את המעשה.

דבר נוסף: פעמים רבות האדם "רוצה", אבל הוא עדיין לא החליט. החלטה מחייבת לשלם מחירים. לכן רבים נשארים ברצון - כדי לא להיכנס למחויבות.

לפעמים הבעיה של האדם היא רדיפת השלמות. האדם יודע מה הוא צריך לעשות, אלא שהוא לא מוכן לתהליכים. הוא רוצה שלמות כאן ועכשיו. הוא לא בנוי, או לא מסכים, לתהליכים מורכבים והדרגתיים.

הוא יודע מה צריך לעשות, אך הוא רוצה שזה יהיה נכון, מדויק ומושלם - מיידי.

ואם זה לא מושלם, אז... זה לא כדאי.

לכן הפתרון הוא: להפסיק לנסות להבין עוד - ולהתחיל לפעול, אפילו קטן, אפילו לא מושלם. להסכים להרגיש אי נוחות, בלי לברוח.

לעבור מ"אני רוצה ומדמיין" ל"אני עושה, ועכשיו".

כך בונים זהות ותדמית של אדם שפועל גם בלי חשק.  אדם לא צריך לדעת יותר - הוא צריך להיות מוכן להרגיש יותר, לשלם יותר, ואז גם להיות מתוגמל יותר.