"התחזקתי בזכות נהיגה באמצע שמונה-עשרה" | טור אישי מיוחד לנשות ישראל

מדי שנה, הייתי מתחילה לספור ספירת העומר ואיכשהו מפספסת באחד מהימים ומפסיקה. תמיד התאכזבתי מעצמי על שלא הצלחתי במשימה הפשוטה הזו. לספור יחד עם עמישראל, אבל זה מה יש.

עד המקרה הבא.

ומעשה שהיה כך היה:

לפני 3 שנים, ככה קצת לפני פסח, נסעתי לאזור תעשייה לתקן גוף תאורה גדול שהתקלקל בביתנו. מאחר וזה גוף תאורה כבד, הגעתי הכי קרוב לחנות, חניתי באיזו פינה שהיא חצי מעבר, חצי חניה, אזור לא מוגדר בדיוק, כדי שאחד העובדים יצא לעזור לי לסחוב את המוצר הכבד. סיכמנו שאמתין במקום כחצי שעה ובעז"ה זה יתוקן במקום.

החצי שעה הפכה לקצת יותר, המתנתי בסבלנות ופתאום שמתי לב שהשעה מתאחרת וטרם סיימתי את תפילת שחרית. מאחר ועמדתי עם הרכב במקום קרוב לחנות ורציתי לשמור על המקום כדי שיהיה לי איך לאסוף את המוצר, החלטתי להשלים את התפילה בישיבה ברכב.

מתחילה להריץ ברוך שאמר... אשרי... ישתבח... שמע ישראל... מגיעה לשמונה עשרה...

מסתכלת סביבי - לא יהיה נעים לעמוד שם, לא מקום הכי שקט. שקלתי איפה להיעמד לשמונה עשרה והחלטתי שאוכל הכי להתרכז במקום שבו אני יושבת, בתוך הרכב (בדיעבד של הדיעבד... כל אחד ינהג לפי רבותיו, אבל הייתי עושה את זה בעבר בנסיעות באוטובוסים).

מתחילה שמונה עשרה, מנסה להתרכז. פתאום --- שומעת צפירות מאחורי.

מסתכלת במראה, אוי וי לי - משאיתתתת... מסתבר שחניתי במקום שמאפשר מעבר מכוניות, אבל על משאית? לא חשבתי... הלב שלי דופק על מאתיים, המשאית צופרת לי בעצבים ואני איפשהו ב'רפאינו ה'...' המילים לא יוצאות לי מרוב לחץ. מה אני עושה? ממשיכה להתפלל ומריצה את השמונה עשרה בשתי דקות? עוצרת הכל? המשאית לא רגועה ואני עוד יותר.

בהחלטה של רגע, הבנתי שאין ברירה, אני מזיזה את הרכב ועפה משם, לפני שנהג המשאית יוצא אלי ואז זה עניין של 'פיקוח נפש'...

מתניעה, מזיזה את הרכב, מתחילה לנסוע לחפש מקום אחר לחנות בו. אזור תעשייה עמוס, אפס מקומות חניה פנויים. יוצאת אל הרחוב, ממשיכה לחפש, אין חניה. פונה ימינה. מטיילת... אין חניות (ואני באמצע שמונה עשרה, כן?)  

הלב שלי מאיץ, פאדיחה של החיים מאלוקים. כל הסיפורים של המורות על העגלון שעמד להתפלל בצד הדרך והגיע המלך וניסה לדבר איתו והוא לא ענה לו - עלו וצפו לי. ואני באמצע שמונה עשרה נוהגת ומטיילת ברחבי האזור. אנא אני באה???

לבסוף מצאתי חניה והמשכתי את התפילה, עם הרבה כאב לב ואכזבה מעצמי על זה שהגעתי בכלל לסיטואציה הזו. סוף מעשה במחשבה תחילה... איפה היראת שמיים שלי... איך זה קרה לי... מלא קולות ש'מורידים'. בקלות אפשר להישאב לזה.

אמרתי לעצמי שאתן 'תשובת משקל' על המעשה שקרה, ובשבוע הקרוב - אוסיף תפילת 'מעריב' לסדר היום שלי. עד אז היה לי איזה 'אישיו' עם התפילה הזו. סוף יום, את תשושה כ"כ שאין עם מי לדבר, ואז להיעמד לתפילה. גדול עלי...

"אלוקים - קח את שבוע תפילת המעריב שלי ותסנכרן עם הפאדיחה שעשיתי".

זה קצת הרגיע את הכאב והכעס כלפי עצמי.

כמה ימים אחרי, נסעתי (לא לתקן גוף תאורה) ותוך כדי שמעתי ברדיו ראיון מהמם עם הדס לוינשטרן המדהימה. היא דיברה על הנושא של 'ירידה לצורך עלייה'. היא נתנה דוגמא לכך, כמו שלפעמים כשבנאדם רוצה לעשות תנופה חזקה קדימה, הוא הולך כמה צעדים אחורה ואז התנופה שלו עוצמתית יותר. אותו דבר גם בדברים שבקדושה - לפעמים הולכים מעט אחורה, אבל אל לנו ליפול ברוחנו - אפשר בצעדים האלו אחורה לקחת תנופה חזקה ולשעוט קדימה אל היעד.

הדברים האלו של הדס התיישבו לי על הלב בצורה כ"כ חזקה, הרגשתי כמה הם היו מופנים בדיוק אלי.

הבנתי שהמקרה שהיה לי, הוא אמנם מצער ולא נעים. אבל הידד, אני יכולה למנף אותו קדימה.

מאז עבר שבוע של תפילת מעריב.

ואז עוד שבוע (כי ראיתי שזה לא כ"כ מסובך כמו שחשבתי).

ואז עוד שבוע...

ועוד חודש...

ועוד שנה...

וב"ה אני זוכה להתפלל מעריב כמעט מדי ערב.

תפילה שהיא רגע של עצירה, להודות על היום ולבקש על מחר.

לפעמים זה קשה ואפילו מאד, אבל זה בעיקר שווה.

ואיך זה קשור לספירת העומר?

אה פשוט, ספירת העומר מופיעה מיד אחרי תפילת מעריב, זה מכניס לאיזה שטנץ קבוע וככה ב"ה אני זוכה לסיים את ספירת העומר זו כבר השנה השלישית ברציפות, אחרי מלאאא שנים שלא זכיתי.

ולמי שהגיעה עד לכאן (כפיים...) נעצרתי לכתוב את זה כאן ועכשיו - בשלושת ימי ההגבלה לקראת חג השבועות, בשבילי ובשבילך...

לפעמים יש נפילות, הלכנו קצת ברוורס, (או נסענו ברכב באמצע שמונה עשרה) אבל היי --- זו אפשרות לנקודת זינוק מצוינת קדימה. 

עכשיו כשאנחנו לפני חג מתן תורה, נסתכל על אותם צעדים שעשינו (אחורה וקדימה) ונבקש מהקב"ה שיספור וימנה אותם באהבה. כי בסוף בסוף, גם אם לפעמים עוצרים / מתבלבלים / הולכים אחורה. כולנו בדרך אל היע

ד - לקבל את התורה בשמחה ובאהבה.