שנים שהוא התרחק מהבית - פיוטי השבת החזירו אותו ליהדות

ינון הוא בחור שגדל במשפחה ירושלמית.
הוא למד והתעלה בישיבה קטנה וגדולה, והיה מהמצוינים שבישיבה.

בהגיעו לגיל עשרים, בתקופה מסוימת, חל אצלו רפיון ביראת שמים, לאחר שהתוודע לחברה רעה. מצבו הרוחני הלך והידרדר עד שעזב את הישיבה ואת הבית, ועבר לגור עם חבריו הריקים והפוחזים. הוריו לא הפסיקו לבכות על בנם הנושר והרבו בתחינה לבורא עולם שיטע מסילות של תשובה בליבו.

ראש הישיבה של ינון הצליח לאתרו ופנה אליו בתחינה שיחזור לישיבה, אך הלה אטם את אוזניו וגם ניסיונות השכנוע של המשגיח להשיבו לא צלחו. האב השבור שלח אל בנו פעילים מיוחדים העוסקים בטיפול בפירות הנושרים, אך אף אחד לא הצליח להשיב את הבן התועה. כך חלפו שנים של ניתוק מוחלט מהבית, מההורים ומשמירת תורה ומצוות.

בליל שבת קודש פרשת בשלח תש"פ, הבחור הסתובב ברחוב עם חבריו עד לפנות בוקר. בני החבורה ישבו ועסקו בהבליהם בסמוך לחצר בית כנסת מפורסם בירושלים.

בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר הגיע הגבאי ועמד לפתוח את שערי בית הכנסת לקראת "שירת הבקשות" שעמדה להיערך במקום. הגבאי הבחין בנערים וקרא לעברם: "כדאי לכם מאוד להיכנס לכאן, נגיש לכם תה וקפה ותאזינו בהנאה לבקשות המיוחדות של 'שבת שירה', בליווי פייטנים וחזנים מעולים".

בלית ברירה הם נכנסו, אך חמקו אט אט מבית המדרש. רק אחד מהם, ינון, נותר מסומר למקומו.

לשמע הזמירות הערבות, צפו ועלו בקרבו זמירות השבת של בית אבא. ליבו התמוגג והוא הוצף בגעגועים עזים. הוא נזכר באווירה הכל כך מרוממת של השבת בביתו, בשירי הדבקות, בנרות השבת שהדליקה אמו ובמטעמים המשובחים שהכינה.

ניחוחה הערב של השבת ונעימות זמירותיה כה היו חסרים לו בשנים האחרונות, בהן התנתק ממשפחתו. לנוכח הפיוטים והזמירות המרגשים שהרעידו את נימי ליבו, הבחור נשאר לשבת על כסאו. עיניו לא פסקו לזלוג דמעות - דמעות של כיסופים וגעגועים לשבת קודש, להוריו וביתו, וליהדותו.

בתום "שירת הבקשות", הציבור התכונן לתפילת שחרית של שבת, וינון החליט שהוא לא עוזב את בית הכנסת. הוא ניגש אל הגבאי וביקש טלית.

לאחר התפילה, הוא כבר לא חזר אל הדירה ששכר עם חבריו. מבית הכנסת עשה את דרכו אל בית הוריו. ינון הלך והתחזק יותר ויותר, עד שבסייעתא דשמיא שב לעולמה של תורה.

מה שלא הצליחו לפעול ולהשפיע ראש הישיבה, ההורים והפעילים - הצליחו זמירות השבת לפעול בנפש הבחור.