רגע קטן במעלית שקופה הפך לשיעור שקט על פחד, ביטחון ומה שמחזיק אדם ברגעים הכי פשוטים.
במהלך ביקור במרכז קניות במרכז הארץ, נסעתי בין הקומות ונכנסתי למעלית שקופה.
הדלת נפתחה - אם וילדה קטנה, בת שלוש בערך, נכנסו פנימה.
לרגע היה שקט.
ואז זה קרה.
הילדה נלחצה.
"אמא… אמא… אני מפחדת… אני מפחדת," אמרה בקול רועד.
האמא ניסתה להרגיע:
"אין לך ממה לפחד, הכול בסדר…"
אבל הפחד כבר השתלט.
הקול רעד, והיא לא נרגעה.
לבסוף האמא הרימה אותה על ידיה.
עמדתי מאחור והבטתי -
ובתוך רגע הכול השתנה.
הגוף המתוח נרגע. הנשימה הסתדרה. הפנים התרככו.
ואז קרה דבר קטן - אבל כזה שנחרט:
אותה ילדה, שלפני רגע רעדה מפחד, אחזה בשקית הבמבה שבידה - והחלה לאכול בהנאה.
המעלית המשיכה לרדת.
היא כבר הסתכלה סביב, רגועה לגמרי.
האמא שאלה בשקט:
"את עדיין מפחדת מהמעלית?"
והילדה, תוך כדי שהיא אוכלת מהחטיף, ענתה בפשטות:
"ממש לא."
כאילו לא קרה דבר.
כשיצאתי מהמעלית, לא המשכתי מיד.
נשארתי רגע עם המחשבה.
כמה פעמים בחיים אנחנו מרגישים לבד בתוך מציאות שלא תמיד ברורה לנו -
מצבים של לחץ, פחד וחוסר שליטה.
אבל לפעמים, מה שמשנה הכול הוא לא מה שקורה מסביב -
אלא הידיעה שיש מי שמחזיק אותך.
כמו אותה ילדה, שנרגעה ברגע שהייתה בידיים טובות.
וזה אולי הרגע הכי פשוט -
והכי עמוק - להבין מהו ביטחון.
לפעמים הביטחון לא מגיע ממה שקורה סביבנו,
אלא מהידיעה שיש מי ששומר עלינו.
יש מי שמלווה את האדם - גם כשהוא לא מרגיש בכך.
"ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך" (תהילים קכ"א)
בכל גיל, בכל מצב - יש מי שמלווה.
יש מי ששומר.
ואין עוד מלבדו.
ארז קדוסי
