מהי קדושה באמת? התשובה מהתורה ששוברת את המיתוס

לו היינו עוצרים אדם מן הרחוב ושואלים אותו: מהי קדושה בעיניך? מסתבר שהיינו שומעים תשובות צפויות: התרחקות מן החומר, פרישות מן ההנאות הגשמיות, התכנסות אל תוך עולם רוחני סגור, נבדל ורחוק.

הקדושה, בעיני רבים, נתפסת כשייכת למי שחי מעבר למציאות הארצית, לאדם שבוחר להתנתק מן ההמולה, למי שכמעט ואינו נוגע בחיי היום־יום הפשוטים, בחובות המעשיים או במורכבות היחסים האנושיים. זוהי תפיסה המקדשת את הניתוק, את השקט ואת ההתעלות האישית אל עבר פסגות שאינן שייכות לכאן ועכשיו.

והנה מגיעה פרשת קדושים ומגלה בפנינו תמונה שונה לחלוטין, מהפכנית ממש. התורה אינה שולחת את האדם הרחק מן החיים המוכרים, אלא משיבה אותו אליהם בעוצמה מחודשת, מזוקקת וגבוהה יותר.

"קדושים תהיו" מצווה התורה, ומיד לאחר מכן אינה פותחת במדריך לפרישות או במדריך למדיטציה ממושכת, אלא מסבירה לנו איך הדברים מתרחשים בפועל על ידי רצף של מצוות השזורות בתוך שגרת החיים הלוחצת: יחס מכבד להורים, שמירת השבת כיום של מנוחה וחיבור, יושר מוחלט במסחר ובעסקים, זהירות בלשון מפני רכילות ושנאה - ולצידן הקריאה הגדולה, הנשגבת והתובענית: "ואהבת לרעך כמוך".

אין זו מקריות אלא אמירה עמוקה ותשתיתית לחיים היהודיים: הקדושה אינה מתקיימת רק ברגעים נשגבים של תפילה, בכי בבית הכנסת או התעלות רוחנית בחדרי חדרים.

היא נבחנת, נמדדת ומזוקקת דווקא בתוך המפגש האנושי הפשוט והיומיומי. האופן שבו אדם מדבר עם חברו במכולת, הרגישות שהוא מגלה כלפי הזולת גם כשהוא עייף או מוטרד, הנכונות לוותר על האגו, להקשיב לצרות של אחר, לסייע בעת צרה - כל אלו אינם עניינים צדדיים או הכנה לקדושה, אלא הם עצמם חלק בלתי נפרד, ליבתי ומהותי מעבודת ה' האמיתית.

מתוך כך מתברר לנו כי עבודת ה' שבין אדם למקום, ועבודת המידות שבין אדם לחברו, אינן שני עולמות נפרדים או מקבילים, אלא מציאות אחת שלמה ובלתי ניתנת לפירוק.

הקדושה איננה שלמה אם היא פונה רק כלפי מעלה ומתעלמת מן האדם שממול; היא הופכת לחסרה, ואולי אף למזויפת. דווקא החיבור העדין והמורכב בין השניים, בין שמים לארץ, בין תפילה למעשה, בין אדם לחברו - הוא שמעמיד את האדם במדרגה העליונה של "קדושים תהיו".

כאשר מדברים בגדולתם ובמעלתם של גדולי ישראל לאורך הדורות, פעמים רבות אין הדגש מונח רק על עומק תורתם, חריפותם או יכולתם לנתח סוגיות סבוכות, אלא על אותם רגעים קטנים, אנושיים, כמעט נסתרים, שבהם גילו עדינות, רגישות ודאגה כנה לכל אדם.

שם, בתוך הפשטות האנושית הזו, האירה קדושתם באור הגדול ביותר. כך למשל, מסופר על מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל שהוצרך להתפנות לבית החולים בדחיפות לצורך צנתור מציל חיים, אולם הרב סירב בתוקף להתפנות.

כששאלו אותו הנוכחים בתמיהה גדולה מדוע הוא מסכן את עצמו, ענה ואמר: אינני יודע אם אזכה לחזור מבית החולים, וגם אם כן - מי יודע מה יהיה מצבי לאחר הפעולה הרפואית.

אני יושב במשך ימים ארוכים על מקרה של עגונה, ועליי לכתוב את התשובה ההלכתית כדי להתירה מנישואיה ולהוציאה מן המצר. וכך, מתוך מסירות נפש אדירה לאישה שאינו מכיר, ישב מרן במשך שעה ארוכה, כתב את התשובה המורכבת, ורק לאחר שסיים את מלאכתו והבטיח את עתידה - התפנה לבית החולים ועבר את הצנתור לחיים טובים.

נמצאנו למדים מתורתנו ומרבותינו הלכה למעשה להתבוננות מחודשת: הקדושה איננה בריחה מהחיים. היא מתגלה כאשר האדם מצליח לחיות חיי רוח עמוקים, מלאי תוכן ויראה, ובאותה נשימה להיות אדם של לב, של חסד, של עדינות ושל אהבת הבריות ללא תנאי.

שנזכה ללמוד, להרגיש, להעניק ולעזור. שנזכה באמת להיות קדושים בחיינו.