"מי מהארבעה נהרג?" - הדפיקות בדלת ששברו לב של אב

במשך שלוש שעות תמימות הדהדו הדפיקות על דלת ביתו של חגי לובר. שלוש שעות שבהן הזמן עמד מלכת, והאוויר בחדר הפך סמיך וכבד. משעה 05:00 לפנות בוקר ועד השעה 08:00, הלב החסיר פעימה בכל פעם שהיד הקישה על העץ. חגי, אב ששלח ארבעה מבניו אל שדה הקרב, ידע את משמעות הצליל הזה. הוא ידע שהבשורה המרה הגיעה לביתו, אך השאלה שקרעה את נשמתו באותם רגעים הייתה מזוקקת וכואבת מנשוא. מי מהארבעה נהרג. השאלה הזו, שנשאלה מתוך תהומות של צער וגבורה כאחד, מסמלת את המחיר הכבד שמשלמת משפחת לובר, ואת מסירות הנפש העילאית של בניה למען עם ישראל.

חגי לובר, איש של רוח, של תיאטרון ושל אמונה, הוא אב לתשעה ילדים. אחד מהם, סמ"ר אלישע יהונתן לובר, נמצא כעת למעלה, תחת כנפי השכינה. יהונתן לא היה רק חייל. הוא היה עובד השם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. הקשר שלו לבורא עולם היה קשר בל יינתק, קשר שהחל עוד בימי ילדותו המוקדמים ביותר. כבר מגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שילדים אחרים הבינו את המושג של טהרה, יהונתן הקפיד על טבילה במקווה. חגי נזכר בחיוך מהול בדמע בסיפור משעשע ונוגע ללב מאותם ימים. יהונתן היה בסך הכל בן שלוש כאשר משפחתו איבדה את עקבותיו בבית. החיפוש הפך ללחץ, והלחץ לחרדה, עד שנשמע קול קטן מהשירותים. כשפתחו את הדלת, גילו את הפעוט עומד בתוך האסלה, טובל את עצמו בשמחה גדולה. החיבור הזה למים, לטהרה ולמצווה, ליווה אותו לאורך כל חייו הקצרים והמלאים.

יהונתן הקדיש ארבע שנים מחייו ללימוד תורה בישיבה. הוא היה בן תורה במלוא מובן המילה, כזה שרואה בלימוד את מרכז חייו. הוא התגייס לצבא מתוך תחושת שליחות, אך מיד עם סיום שירותו שב אל ספסלי בית המדרש. השאיפה שלו בחיים הייתה ברורה וממוקדת. ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות. לולא נפל בקרב, הוא היה ממשיך לשבת ולעמול בתורה, להפיץ את אורה ולחנך דורות של תלמידים. עבורו, המדים היו רק מעטפת זמנית למילוי חובה לאומית, בעוד שהציצית והגמרא היו המהות האמיתית של קיומו.

במהלך ימי השבעה, הגיע לבית המשפחה בחור צעיר ללא כיפה. הוא סיפר למשפחה שגדל במקום רחוק מעולם הדת, ועבורו דתיים תמיד נראו כאנשים מוזרים, מרוחקים ואולי אף מאיימים. כשהגיע לצבא וראה שבמחלקה שלו נמצא בחור עם פאות ארוכות מאוד וזקן פרא שלא נגע בו יד אדם, הוא נבהל. הוא חשב לעצמו לאן הגעתי, איך אוכל להסתדר עם האדם הזה שנראה כמו דמות מעולם אחר. אך מהר מאוד המחיצות נפלו. הוא התאהב ביהונתן. הוא ראה מאחורי הזקן והפאות נשמה גדולה, לב רחב ואדם שמוכן לתת הכל למען חבריו.

סיפור אחד שהביא אותו בחור המחיש יותר מכל את עוצמת ההשפעה השקטה של יהונתן. בליל שבת הראשון שלהם יחד בחדר, הבחור הדליק את האור בטבעיות. הוא ראה את יהונתן מזדעזע. לא הייתה זו צעקה או נזיפה, אלא זעזוע פנימי עמוק, כאילו יהונתן קיבל מכת חשמל פיזית. הבחור שאל אותו בתמיהה מה קרה, הרי אני מדליק את האור ואתה מזדעזע, אני מכבה ואתה שוב נראה פגוע, מה אתה רוצה שיהיה. באותו לילה ישבו השניים יחד עם חיילים נוספים, ויהונתן הסביר להם מהי השבת עבורו. הוא דיבר על הקדושה, על ההתנתקות מהעולם החומרי, מהטלפונים ומהמסכים, ועל החיבור לנצח. מאותו רגע, הבחור החליט שהוא לא מדליק יותר אור בשבת בחדר. הוא הסביר לחגי שהוא עדיין נוסע בשבת ועושה דברים אחרים, אך את הפעולה הזו של הדלקת אור הוא הפסיק רק כדי לא לפגוע ביהונתן, גם שנתיים אחרי שהשניים כבר לא היו באותו חדר. זו הייתה העוצמה של יהונתן, לעורר כבוד והערכה דרך דוגמה אישית ואהבה טהורה.

הפגישה האחרונה של חגי עם בנו הייתה ספוגה בברכה ובדאגה של הורים. הם נפגשו בדרכו של יהונתן לחתונה משפחתית, רגע לפני שנכנס שוב לעזה. ההורים הביאו לו מכל טוב, ממתקים ועוגות, אך הרגע המשמעותי ביותר היה כשיהונתן הוריד את ראשו וביקש מהם תברכו אותי. חגי ואשתו הניחו את ידיהם על ראש בנם ובירכו אותו בברכת כוהנים. יברכך השם וישמרך, יאר השם פניו אליך ויחונך, ישא השם פניו אליך וישם לך שלום. הברכה הזו, שנאמרה מתוך דמעות ותקווה, הפכה לצוואה רוחנית. יהונתן יצא לקרב כשהוא עטוף באהבת הוריו ובברכת השם.

בקרב האחרון שבו נפל, יהונתן הפגין גבורה עילאית. המחלקה שלו נקלעה למארב בתוך סמטה צרה בעזה. אש תופת נפתחה עליהם מכל עבר. יהונתן לא היסס לרגע. הוא הסתער קדימה, תפס את הפינה והזיז את חבריו לאחור כדי להגן עליהם. הוא אמר להם שיש לו תת מקלע ויש לו כוח אש עדיף, ולכן הוא זה שצריך להיות בראש. הוא בחר להיות המגן של חבריו, ביודעו את הסיכון הכרוך בכך. הוא נפל כגיבור, תוך שהוא מציל חיי אחרים ומקריב את חייו שלו למען הכלל.

חגי לובר מדגיש שוב ושוב שהחיים של בנו היו מורכבים מבחירות. מה שמגדיר אדם אלו הבחירות שלו, ויהונתן בחר נכון בכל צומת שבה עמד. הוא בחר להתגייס, הוא בחר להילחם, הוא בחר בחיי מצווה ובלימוד תורה. כל הבחירות הללו הפכו אותו למי שהיה. חגי אומר שהוא שמח על הבחירות של בנו, למרות התוצאה הכואבת. זו בחירה בטוב, בחירה בעם ישראל ובחירה בנצח. יהונתן לא נפל למען רעיון מופשט, הוא מסר את נפשו על חילונים, דתיים וחרדים כאחד. הוא לא הסתכל על הדעה שלהם, על המראה שלהם או על אורח חייהם. הוא ראה בהם אחים, והוא מסר את נפשו על הדבר המשותף שמאחד את כולנו, הנקודה היהודית שנמצאת בתוך כל אחד מאיתנו.

הסיפור של יהונתן לובר הי"ד הוא סיפור על אהבת תורה וגבורת ישראל. הוא מזכיר לנו שגם במציאות של פירוד ומחלוקת, ישנם אלו שרואים את התמונה הגדולה. אלו שמוכנים להקריב הכל למען האחר, מתוך הבנה עמוקה שכולנו עם אחד. הדפיקות על הדלת ששברו את לב האב, הפכו לקריאה גדולה לכל עם ישראל. קריאה לאחדות, למסירות ולדבקות בערכים שעליהם נפל יהונתן. דמותו של הבחור עם הפאות הארוכות והחיוך הגדול תישאר חקוקה בליבם של כל מי שהכיר אותו, וסיפורו ימשיך להאיר את דרכנו בתוך החושך, כנר תמיד של גבורה ואמונה.

יהונתן הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של בחירה בנכון ובטוב. חגי לובר, במילותיו המרגשות, מלמד אותנו איך להפוך את השכול למנוף של צמיחה וחיבור. הוא לא מבקש רחמים, אלא מבקש שנלמד מהדרך של בנו. שנבחר גם אנחנו, בכל יום מחדש, להיות ראויים להקרבה של הגיבורים שלנו. שנראה את המשותף לפני המפריד, ושנדע להעריך את התורה ואת הארץ, בדיוק כפי שיהונתן העריך אותן בכל נשימה שלו. תהא נשמתו של סמ"ר אלישע יהונתן לובר צרורה בצרור החיים, וזכרו יהיה ברוך לעד בקרב עמו ומדינתו.