כך הגיבה הרבנית כשבעלה ביטל ברגע האחרון

בתוך הבית היהודי, האימא היא לרוב זו שנושאת על כתפיה את עיקר משימת החינוך. היא זו שמצליחה במתק לשונה, בסבלנות ובחוכמה לחנך את הילדים גם בדברים המורכבים ביותר, גם בנושאים שקשה להסביר במילים.

אבל מה קורה כשיש החלטה של האב שאולי לא ברורה לגמרי? מה קורה כשהילדים שואלים שאלות, ואולי גם לאימא עצמה יש סימני שאלה? בדיוק כאן טמון הניסיון האמיתי - יכולתה של האם לעמוד לצד בעלה, להבהיר לילדים שזו ההחלטה ושאין מקום לוויכוח. כשהאם עושה זאת, גם הילדים מקבלים את הדברים בהבנה.

כך בדיוק הייתה הרבנית חיה פינקוס, עליה השלום. היא תמיד התבטלה לבעלה. גם כשחשבה אחרת, גם כשדעתה הייתה שונה - לא נתנה לכך ביטוי כלפי חוץ. "זה מה שאבא אמר!" - הייתה אומרת, ובזה הסתיים הדיון.

פעם תכננה הרבנית טיול משפחתי עם הילדים. היא השקיעה שעות על גבי שעות - בחרה מסלול, הכינה הכול, הילדים כבר התרגשו - ואז, ברגע האחרון, הרב זצ"ל החליט שיש במקום בעיה של פריצות וביטל את התכנית. הוא הבטיח לילדים שיפצה אותם בהזדמנות אחרת, אבל בינתיים - הטיול בוטל.

מה עשתה הרבנית? לא התווכחה. לא אמרה "אבל הכול כבר מוכן". היא פשוט אמרה: "אם ככה אבא אמר - אין מקום לוויכוח".

במקרה אחר, הרב החליט לעבור מהדירה השכורה שלו לדירה פחות טובה. למה? כדי שהשכן הצמוד אליו יוכל לשכור גם את דירת הרב ולהרחיב את דירתו שלו, שהייתה צרה מדי למשפחה המתרחבת שלו. השכן התנגד בכל תוקף, אבל הרב זצ"ל קבע את העובדה.

גם אז הרבנית לא התלוננה, למרות שזה היה קשה מאוד עבורה ועבור הילדים. "אם אבא החליט שראוי לעשות מעשה חסד זה - הרי שיש לעשות אותו בלב שלם", הסבירה לילדים.

וחשוב להדגיש: הרבנית לא הייתה אישה "חלשת אופי", כמו שאוהבים הליצנים לומר על נשים כאלו. כל מי שהכיר אותה בתפקידי הניהול הרבים שמילאה, ידע שמדובר באישה חזקה, החלטית, שיודעת להכריע ולעמוד מאחורי החלטותיה בתוקף רב.

אבל כל העוצמה הזו - נגנזה כשנגע הדבר לבעלה, שהיא הכירה היטב את גדלותו בתורה ובמידות, וידעה שהחלטותיו נובעות ממקום אמיתי של דעת תורה וחוכמת חיים. כשעמד על הפרק נושא הנוגע לבית או לילדים - היא התבטלה לחלוטין וקיבלה את דעתו ללא עוררין.

זו לא חולשה. זו בחירה מודעת של אישה שהבינה שהאחדות בבית, השלום בין ההורים, והמסר החינוכי לילדים - הם הדבר החשוב ביותר.