היהודי דילג כל יום על ברכת "שלא עשני גוי" - זו הסיבה

יש רגעים שבהם הקב"ה לא רק מצווה או מחייב, אלא מדבר ומקרב. רגעים שבהם מתגלה עומק הקשר שבין הבורא לעמו - קשר שאינו תלוי בדבר, קשר של זהות, קשר של חיבור.

כשהקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל, הוא למעשה הפריד אותנו מן האומות. לא מתוך חלל ריק, אלא מתוך ייעוד ומטרה.
"וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" - זו לא רק הפרדה חיצונית, אלא הכרזה פנימית: אתם עם סגולה.

עם ישראל אינו עוד אומה בין אומות. הקב"ה מעניק לנו חיים מסוג אחר - חיים של משמעות, של קדושה, של שליחות. חיים שיש בהם תורה, מצוות וערכים נצחיים. לא חיים שנגררים אחרי הזרם, אלא חיים שמובילים דרך.

וכאן טמון יסוד עמוק מאוד בעבודת ה' - לא רק כעם, אלא גם כיחידים. יסוד זה הוא הידיעה: מי אנחנו, ולמה אנחנו שייכים.

כל אדם עובר מסעות. ניסיונות. קשיים. עליות וירידות. אבל יש דבר אחד שקודם לכל התמודדות: לדעת מי אתה.

אדם שלא יודע מי הוא - כל קושי מערער אותו, כל ספק עוצר אותו.

אבל אדם שיודע מי הוא, מה הערך שלו, מה הכוחות שהקב"ה נטע בו - גם כשהדרך קשה, הוא לא נשבר.

במשך כל ההיסטוריה, עם ישראל עבר רדיפות, פרעות, גירושים וגלויות - ומה החזיק אותנו? לא כוח פיזי. לא עושר. אלא האמת הפשוטה שאנחנו העם של הקדוש ברוך הוא.

המצוות אינן רק מערכת חוקים. הן תזכורת יום־יומית לזהות שלנו.

התפילין מזכירות לנו מי שולט בלב ובמוח; השבת מזכירה לנו שאנחנו עבדי ה', לא עבדי הזמן; הכשרות מזכירה לנו שלא כל מה שמותר גם נכון לנו.

התורה היא לא "ספר חוכמה" בלבד, היא מפת הדרכים של הנשמה היהודית. כשיהודי חי עם התורה הקדושה - הוא יודע מי הוא, ולא שוכח לרגע אחד.

וכשהוא יודע מי הוא - שום ניסיון לא יכול למחוק את זהותו.

באחד מבתי הכנסת התפלל יהודי שניכר עליו שהוא ירא שמיים. יום אחד, הרב שישב לידו בתפילה, הבחין שבברכות השחר אותו יהודי מדלג על ברכת "שלא עשני גוי".

הרב התפלא מאוד. לאחר שהדבר חזר גם בימים הבאים, החליט הרב לפנות אליו ולשאול לפשר הדבר.

היהודי אמר לו את האמת: "כבוד הרב, כשאני קם בבוקר ואומר 'מודה אני', אני ממלא את ליבי בשמחה עצומה. אני חושב: הנה, אנחנו ניגשים לתפילה לפני בורא עולם, ואחר כך נעסוק בלימוד תורה ובקיום מצוות. אח! מעין עולם הבא!

אבל הגוי המסכן? מה הוא הולך לעשות היום? לעבוד, לאכול, לשתות, לישון... מה ההבדל בינו לבין הבהמה? כשאני חושב על זה לעומק, אני לא מסוגל להתאפק, והברכה יוצאת מהפה שלי אוטומטית: 'ברוך שלא עשני גוי'!

לכן, אני בספק אם אני יכול אחר כך לברך שוב. אם כבוד הרב יורה לי שהדבר מותר, אשמח מאוד..."

דווקא בדור המבולבל שלנו, דור של רדיפה אחרי זהויות זרות - התורה הקדושה באה ואומרת: תזכור מי אתה. אתה בן של מלך. אתה חלק מעם נצחי.

יש בך כוחות, עומק, קדושה - גם אם שכחת אותם לרגע.

כשיהודי מעריך את עצמו באמת, הוא מסוגל להתמודד עם כל מסע. כי גם אם הדרך קשה, הוא יודע דבר אחד: הוא לא הולך לבד, הוא לא שוכח מי הוא, ותמיד הקדוש ברוך הוא מלווה אותו.

וזו אולי הבכייה של הקב"ה על עם ישראל - לא רק על הצרות שעברו עלינו, אלא על הרגעים שבהם שכחנו את ערכנו. והנחמה - בכל דור מחדש - היא החזרה לזהות שלנו; לתורה, למצוות, ולחיים שיש בהם משמעות נצחית.

והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת!