מרגיש שהכול סוגר עליך? כך תצא מזה בלי להילחם

איך אדם ממשיך כשהוא מרגיש ש״הכול סוגר עליו״?

כשאדם מרגיש ש״הכול סוגר עלי״, זה לא תמיד אומר שהמציאות באמת סגורה מכל צד, אלא שהנפש נכנסה למצב שנקרא הצפה. המוח עובר ממצב של חשיבה ובחירה למצב של הישרדות ותגובה אוטומטית. ואז הכול נראה שחור, דחוף, בלי מוצא ובלי פתרון.

הדבר הראשון שצריך לדעת: זה מצב אמיתי, חזק, אבל הוא מצב, לא ״האמת על החיים״.

כשאדם מרגיש שהכול סוגר עליו, המוח רואה רק סכנות, העתיד נראה חסום, אין תחושת מוצא, כל פעולה מרגישה כבדה, ואפילו תפקוד מינימלי נהיה מאמץ. אז מופיע קול פנימי שופט: עולה מבקר פנימי שאומר ״זהו, אין תקווה / אתה לא מסוגל״. זו לא נבואה, זה מנגנון לחץ.

זו הצפה של המערכת, לא אמת על החיים ועל המציאות. המציאות לא באמת נסגרה, רק שדה הראייה הפנימי הצטמצם.

הטעות הנפוצה היא לנסות ״לפתור את כל החיים״. זה בלתי אפשרי. לא צריכים שלמות אלא רק תנועה, וזה מה שמגביר את החנק.

הדרך הבריאה היא לא לשאול ״מה יהיה איתי?״ אלא ״מה אני עושה בעשר הדקות הקרובות?״ כוס מים, מקלחת, הליכה קצרה, שיחה עם אדם אחד, לימוד, תהילים. הנפש צריכה תנועה.

מה עושים? משימה אחת קטנה ביום. לא ״לסדר את החיים״, רק צעד אחד ברור.
מה אני כן יכול לעשות בעשר הדקות הקרובות?

העולם חוזר לגודל שאפשר לשאת. כשהגוף נרגע, מערכת החשיבה נעשית רחבה יותר. תנועה קטנה יוצרת תחושת מוצא.

חשוב לזכור: התחושה ״הכול סגור״ היא מצב, לא גזר דין. מצבים משתנים, גם אם עכשיו זה לא מורגש. ״אין לך אדם שאין לו שעה״ (פרקי אבות).

כשעולה מחשבה: ״אין לי כוח, אני גמור״, יאמר לעצמו: ״זו מחשבה של לחץ, לא אני״. זה עוזר לאדם לייצר הפרדה בין העצמי לבין התוכן שעובר במוח.

לפעמים התחושה ש״הכול סוגר״ היא חוויה של מצרים, מֵיצָר, צרות. והיציאה ממצרים תמיד התחילה באותו עיקרון: לא קפיצה ענקית. אומר בעל הדרוש דוד (בעל הנחלת דוד), שלכן אמר הקב״ה לצאת רק לשלושה ימים. אם היה אומר יציאה עולמית, זה עלול לאיים ולהפחיד. ובכלל, למסעות ולתהליכים לא מגיעים בבת אחת לשלמות.

הקב״ה לא מבקש מאדם במצוקה להיות ״גדול״ עכשיו. הוא מבקש ״עוד צעד״, וזו עצמה גבורה.

עוד נקודה שחשוב לדעת ואפשר לעשות: הקב״ה ברא את הגוף והנפש קשורים זה בזה, ולכן דבר ראשון מפעילים את הגוף, ובאמצעותו משפיעים על הנפש. כי גוף סגור שווה נפש סגורה, ולכן צריך לשחרר את הסגירות של הגוף: הליכה של 15 דקות ביום או פעילות גופנית, נשימה איטית דקה אחת, שינה מסודרת ואכילה מסודרת.

זה נשמע פשוט, אבל בלי זה שום רעיון עמוק לא ייכנס.

דבר נוסף הוא חברה טובה, כי מוח לבד שווה עולם סגור. מה עושים? שיחה קצרה ביום. נוכחות אנושית פותחת חלון.

״דאגה בלב איש ישחינה לאחרים״ (גמ׳ יומא). כאשר האדם מדבר על רגשות ובעיות, הן כבר לא רק בראש שלו אלא בשיתוף עם מישהו אחר. כך האדם פחות חווה את הבעיה עצמה, ויותר חווה פרופורציה ביחס אליה.

לסיכום:
גוף. קשר. תנועה.