כל הורה צריך לדעת: הסוד לגידול ילדים עם מידות טובות

לא פעם אנחנו מסתכלים על משפחות מסוימות ושואלים את עצמנו: איך הם עושים את זה? איך הם זוכים לגדל ילדים כאלה?

ילדים שיושבים ולומדים בהתמדה, שמכבדים את ההורים, שיש להם יראת שמיים אמיתית. מה הסוד שלהם?

לא מזמן הייתי בשמחת חתן של קרוב משפחה.

משפחה מבורכת עם 12 ילדים, וכולם, כל אחד ואחד, פנינה בפני עצמו.

אחרי שני סיפורים קטנים ששמעתי, הבנתי מה סוד החינוך במשפחה הזאת.

גיסו של החתן עלה לדבר, וסיפר משהו שהוא שמע מאבא של החתן.

"תקשיבו לזה", הוא אמר.

"יום אחד הם חזרו מחתונה בשעה 12 בלילה. אמרו קריאת שמע, ונרדמו בסביבות 1:30. האבא נשאר עוד קצת לומר תיקון חצות, וכשהוא יוצא מהחדר, הוא רואה את הבת שלו, בת ה־14, מתפללת ערבית בסלון בבגדים שהיא לבשה לחתונה!"

"אחרי שסיימה, האבא שאל אותה: 'למה את לא ישנה?' והיא ענתה לו: 'אבא, הרגע התעוררתי ונזכרתי שלא התפללתי ערבית! יצאנו מהבית מוקדם לחתונה ופשוט שכחתי. אז קמתי, התלבשתי, והתפללתי'."

חשבתי לעצמי: מי עושה את זה? מי מתלבש מחדש באמצע הלילה כדי להתפלל?

התשובה הגיעה כשניגשתי אחרי הדרשה לאבא ושאלתי אותו: "איך זוכים לכזה דבר?"

הוא חייך ואמר: "תראה, אשתי מאוד מקפידה על תפילת ערבית. היא מתפללת בלבוש שהיא יכולה לצאת איתו לרחוב. לא בנעלי בית, לא בקרוקס, בלבוש מלא. ואחרי התפילה היא יושבת ומדברת עם הקב״ה על היום שלה. הילדים רואים את זה כל יום. אין מה לעשות, זה נכנס".

הגיס סיפר עוד סיפור.

אותה משפחה גרה בירושלים, בדירה עם חניה בטאבו. יש להם שכן בבניין שאין לו חניה, והוא החליט שהחניה של השכנים, זו החניה שלו. כל יום. בלי להגיד מילה, בלי לבקש רשות. סתם ככה.

אז מה עושה אב המשפחה?

כל פעם שהוא חוזר הביתה, הוא מסתובב בשכונה, מחפש חניה, לפעמים רחוק מאוד.

עם התינוקות,
עם הקניות,
עם הכול.

ואחר כך כשהוא מגיע לבניין ורואה את השכן החונה בחניה שלו, הוא מחייך אליו, שואל לשלומו, מברך אותו לשלום. בלי מילה אחת על החניה. בלי רמז, כלום.

והאישה שלו? מעולם לא אמרה לו: "מספיק כבר! תעשה לזה סוף! למה אנחנו צריכים להיטלטל עם התינוקות? זו החניה שלנו!"

כשאנחנו שואלים איך מגדלים ילדים טובים, אנחנו חושבים על שיחות, על הרצאות, על שיעורים.

אבל האמת היא שהילדים שלנו רואים הכול. הם רואים איך אנחנו מתפללים, איך אנחנו מתייחסים לשכנים, איך אנחנו מתנהגים כשאף אחד לא מסתכל.

והדברים האלה, הדברים שאנחנו לא אומרים בקול רם, הם בדיוק אלה שחודרים הכי עמוק.