אין כוח להתפלל? כך מוצאים חיבור גם כשהמילים נגמרות
אין כוח להתפלל? כך מוצאים חיבור גם כשהמילים נגמרות

יהדות

אין כוח להתפלל? כך מוצאים חיבור גם כשהמילים נגמרות

עייפות רוח, תפילות שנשחקו וכאב שלא נעלם. מבט יהודי עמוק על תפילה בלי מאבק, חיבור בלי כפייה, ואיך דווקא השקט מחזיר את הלב

עידו לוי
הוספת תגובה
אין כוח להתפלל? כך מוצאים חיבור גם כשהמילים נגמרות
אין כוח להתפלל? כך מוצאים חיבור גם כשהמילים נגמרות
אא

יש רגעים שבהם אדם ירא שמים מוצא את עצמו נבוך מול השאלה הפשוטה כביכול: איך מתפללים בעת צרה כשבלב אין חשק, ואין אפילו ניצוץ של תשוקה לומר תהילים. דווקא מי שכבר עבר דרך, התמודד בגוף ובנפש, והשקיע לאורך שנים בבקשות, תחנונים וסגולות שונות, עלול להרגיש שהמילים נשחקו. לא משום שהוא מזלזל חלילה, אלא מפני שהכאב נשאר, וחלק גדול מן הקשיים המרכזיים ממשיך ללוות אותו גם אחרי תפילות מרובות וגם אחרי השתדלות מעשית וטיפולים שהקלו לפרקים.

כאן נוצרת ההתנגשות: מצד אחד שמענו לא פעם שתפילה היא קשר ישיר עם בורא עולם, שיחה עם אבינו שבשמים, חיבור שמחזיק את האדם גם כשהכול סביבו רועד. מצד שני, הלב שואל בשקט שאלה נוקבת: אם הקשר הזה אמור לחזק, למה הוא עובר דרך סבל, ולמה כדי לשמור על קרבה צריך להרגיש שבור.

במצב כזה יש מי שמגיע לנקודה של עייפות רוח. לא מרד, אלא התכנסות. אדם אומר לעצמו: די, אינני רוצה להילחם על עוד קטעי תפילה, די לי שאעמוד בשלוש תפילות ביום, וגם זה בקושי, והלוואי שאצליח לכוון בהן כראוי. ואז, כשהמציאות מסביב מתוחה, מוסיפים לומר תהילים אחרי התפילות, בהתחלה מצטרפים מתוך תקווה ורצון להיות חלק, מגיעים גם לעצרת תפילה, אבל כעבור זמן עולה נסיגה פנימית. שוב חוזרת השאלה: מה זה יועיל, וכמה זמן זה עוד יימשך.

דווקא כאן מוצעת הסתכלות אחרת, נועזת בפשטותה: להפסיק להילחם עם התפילה. לא לזנוח את החובה, אלא להניח לרגע את המאבק. לומר את המינימום הנצרך בלי כפייה פנימית, ובמקביל לפנות מקום לחיבור בדרך שונה. לקחת זמן קצר של התנתקות, שבוע של שקט, טבע ונשימה. מקום שבו האדם עומד מול הבריאה בלי רעש של מסכים והודעות, ומתבונן באמת במה שהשם ברא. לא כדי לברוח, אלא כדי לאפשר לנפש להיזכר מה היא מחפשת.

מתוך ההתבוננות הזו עשויה להיוולד חוויה אחרת של תפילה. לא טקסט שנאמר מתוך לחץ, אלא התעוררות של לב. חז"ל קראו לתפילה "עבודה שבלב", כלומר לא רק קריאת פסוקים, אלא תנועה פנימית של געגוע, כיסופים ורצון להידבק בבורא. על זה כתבו גדולי המחשבה, ובהם הרמח"ל, שטבע הנשמה לשאוף למקורה, ושאין לה מנוחה אמיתית בלי קרבת אלוקים. גם מסילת ישרים מתאר את האדם כמי שנמשך אל הקב"ה "כברזל אחר אבן השואבת", לא בכוח, אלא מפני שהלב מכיר את האמת.

וכאשר אדם לומד לדבר עם השם בפשטות, לשפוך לפניו שיחה, משהו נרגע. לא בהבטחה שכל הכאב ייעלם מיד, אלא בתחושת יישוב הדעת, בנשימה חדשה, ובמבט מפוכח יותר על החיים. כך הכאב עצמו יכול להפוך לחומר גלם של תפילה, לתפילת עני, תפילה שבאה מלב נשבר, כמו שנאמר: "קרוב ה' לנשברי לב". במקום עוד מאבק, מתחילה דרך של חיבור. לא רובוטית ולא כפויה, אלא אנושית, יהודית, ומבפנים.

להמשך קריאה
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו
שידור חי