מה עשה הרב אחרי שאשתו נפטרה? הרב אסי עדני בסיפור לשבת

באותו בוקר קשה בבית החולים, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל נכנס למעלית. ליבו כבד. הוא היה בדרכו לסדר את ההלוויה של אשתו, שזה עתה נפטרה.

לפתע אל המעלית נכנס אחד מתלמידיו, שלא ידע כלום על מה שקרה, בפנים קורנות מאושר ומשמחה.

"כבוד הרב!" הוא פנה אליו בהתרגשות, "ברוך ה' נולד לי בן!"

הרב, בעיצומו של הצער הכי גדול שיכול להיות, תפס את ידיו של תלמידו. "מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב!" הוא אמר בהתלהבות אמיתית. מיד הפכו השניים את המעלית הצרה לרחבת ריקודים, גדול הדור והתלמיד שהפך לאב טרי.

הרב שמח בשמחתו כאילו אין לו שום דאגה בעולם, ורק אז נפרד ממנו והמשיך לעסוק בסידורי הקבורה.

למחרת, כשהתלמיד ראה את מודעות האבל על קירות השכונה, הוא קפא במקום. איך זה יכול להיות? רק אתמול, במעלית, הרב רקד איתו... הוא לא הראה שום סימן, שום רמז.

התלמיד הרגיש איך הבושה עולה בו. איך לא ידע? איך לא הרגיש? והרב, בדיוק באותם רגעים, צריך היה להתמודד עם אובדן כזה, והוא עצר הכול כדי לשמוח איתו?

התלמיד מיהר לבית האבלים, הלב דופק. "כבוד הרב", הוא אמר בקול רועד ובראש מורכן, "בקשר לאתמול... אני כל כך מתנצל. לא ידעתי..."

הרב הביט בו ברוך, ובעיניים של מי שבאמת לא מבין מה יש להתנצל עליו.

"תגיד לי", הוא אמר, "אני איבדתי את אשתי, מה אתה אשם שנולד לך בן? מה הקשר? אני אבל על אשתי, אבל אתה שמח על הבן שלך, וצריך לשמוח איתך!"

חברים יקרים, נכון, אנחנו לא מרן הרב אויערבאך זצ"ל, אבל יש כאן מסר שצריך לחדור ללב של כולנו.

כמה פעמים השכן מבקש עזרה, בדיוק ברגע שאנחנו מגיעים הביתה אחרי העבודה. וכמה פעמים הילד מתעקש בהתלהבות לספר משהו, וזה תמיד "הזמן הכי לא טוב".

כמה פעמים אתם מצליחים להניח בצד את המצב שלכם לרגע ולהיות שם בשבילם?

לא צריך לרקוד במעלית, רק לתת לאדם שמולנו שתי דקות של תשומת לב אמיתית.

זו בחירה יום־יומית, פשוטה וקשה בו זמנית, שכל אחד מאיתנו יכול לעשות, היום.