כשהסיוט עדיף על המציאות | הרגע המצמרר ממחנות ההשמדה

בעומק האימה של מחנות ההשמדה, בתוך מציאות ששברה כל גבול של הבנה אנושית, התרחש רגע קטן אך מצמרר בעוצמתו. ויקטור פרנקל, אחד האסירים היהודים, נכנס באחד הימים לצריף הצפוף שבו נדחסו האסירים בלילות. שם הבחין באחד מחבריו כשהוא שרוי בשינה סוערת. גופו היה מתוח, פניו שטופות זיעה, וזעקות חנוקות פרצו מפיו מתוך חלום בלהות. אינסטינקט אנושי טבעי גרם לפרנקל לרצות להעיר אותו, להוציא אותו מהסיוט ולו לרגע אחד להקל על סבלו.

אלא שבשבריר שנייה עצר פרנקל את עצמו. הוא שאל שאלה קשה וכואבת. לשם מה להעיר אותו. מה בעצם מחכה לו כשהוא יפקח את עיניו. באותו רגע הבין שאין חלום, קשה ומפחיד ככל שיהיה, שיכול להשתוות למציאות האכזרית של מחנה ההשמדה. המציאות שבה חיו הייתה נוראה יותר מכל דמיון. מתוך ההבנה הזו הגיע למסקנה כואבת. עדיף לחבר להישאר בתוך הסיוט של השינה, משום שהיקיצה אינה מביאה עמה הקלה אלא כאב גדול עוד יותר.

הסיפור הזה חורג מעבר לחוויה אישית. הוא משקף פרקים שלמים במסע ההיסטורי של עם ישראל, מסע רצוף ניסיונות, רדיפות ועמידה עיקשת מול מציאות קשה. בימים שבהם מציינים את עשרה בטבת כיום אבל על תחילת המצור על ירושלים, התחושה הזו מקבלת משמעות עכשווית. גם כיום, לאחר תקופה ארוכה של עימות קשה, אובדן כבד וכאב שנוגע כמעט בכל בית, רבים חשים שהם מצויים בתוך מציאות שלא ניתן היה לדמיין מראש. המציאות נדמית לעיתים כסיוט מתמשך שאין ממנו מוצא.

כאן נכנסים דבריו של יעקב אבינו, רגע לפני לכתו מן העולם. הוא קורא לבניו ומבקש לגלות להם את אשר יקרא אותם באחרית הימים. הבחירה הלשונית במילה יקרא, הכתובה באות אלף, אינה מקרית. לא מדובר רק במה שיקרה, אלא באופן שבו יש לקרוא. יעקב מלמד כי גם כאשר העתיד נראה מאיים ומטלטל, הדרך להחזיק מעמד עוברת דרך הקריאה.

זהו סוד קיומו של עם ישראל. כאשר אדם חש שהוא שקוע במקום האפל ביותר, כשהמציאות נדמית קשה מכל חלום רע, עליו להפנות את מבטו כלפי מעלה. הקריאה אל ריבונו של עולם, התפילה והבקשה, הן מקור הכוח האמיתי. דרך הקריאה הזו ניתן למצוא עמידה, חוסן ותקווה, גם בתוך מציאות כואבת, עד שנזכה לראות אור וגאולה שלמה.