קמיעות ביהדות, בין אמונה עמוקה לזהירות הלכתית

במהלך הילולות צדיקים ובכלל במהלך השנה, אנו נתקלים לא פעם בתופעה מוכרת של קמיעות המיוחסות לסגולות שונות. יש מי שמחפשים בהן שמירה, אחרים מייחלים לרפואה או לישועה, והשאלה המתבקשת היא כיצד נכון להתייחס לעניין הזה על פי המסורת וההלכה.

כבר במשנה במסכת שבת מובאת הלכה המתירה לחולה לצאת לרשות הרבים בשבת כשהוא נושא קמיע שנכתב בידי מומחה. עצם ההיתר מלמד שחכמים ראו בקמיע דבר שעשוי להועיל, ולכן לא אסרו את נשיאתו בשבת. מכאן עולה כי הקמיע נתפס כגורם בעל משמעות עבור החולה.

עם זאת, הרמב"ם נקט עמדה ברורה ולפיה אין בקמיעות כוח ממשי. לדעתו, אין כאן פעולה רוחנית או רפואית אמיתית, אלא השפעה נפשית בלבד. מאחר שהאדם מאמין שהקמיע יועיל לו, עצם האמונה מרגיעה אותו וגורמת לשיפור בתחושתו. מסיבה זו בלבד, התירו חכמים לחולה לצאת עם קמיע.

לעומתו, שיטת הגאון מווילנא היא, שמדברי חז"ל עולה בבירור שקמיע שנעשה כראוי אכן מסוגל להגן או לרפא. עם זאת, אין מדובר בעניין פשוט, ולא כל כתיבה על קלף יוצרת קמיע בעל השפעה. נדרשת ידיעה עמוקה וסמכות תורנית כדי לכתוב קמיע שיש לו משמעות אמיתית.

גם בין רבני פראג התגלעו חילוקי דעות בנושא. רבי יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה, נטה לדעת הרמב"ם וסבר שאין בקמיעות ממש. זאת בניגוד לקודמו בתפקיד, רבי יהונתן אייבשיץ, שהיה ידוע כמי שכתב קמיעות ואף עסק בכך בפועל.

אולם סיפור אחד ממחיש כיצד לעיתים המציאות מורכבת יותר. יום אחד הגיעה אל הנודע ביהודה אישה שבורה ורצוצה, שבעלה חלה קשות. היא התחננה לפני הרב שיכתוב קמיע שיביא מזור למחלתו. אף על פי שעמדתו ההלכתית הייתה שאין לקמיעות כוח, התקשה הרב לדחות את בקשתה של אישה במצוקה כה גדולה.

מה עשה? נטל פיסת קלף ריקה לחלוטין, גלגל אותה היטב והכניס לנרתיק סגור. לאחר מכן מסר לאישה את הקלף ואמר לה שעליה לשמור עליו סגור במשך שלושים יום, מבלי לפתוח אותו כלל. לאחר מכן, כך הורה, תפתח את הקלף. אם תמצא שהכתב עדיין קיים, זהו סימן רע, אך אם תראה שהכתב נמחק, הרי זו עדות לכך שבעלה הולך ומבריא.

כך, מצא הרב דרך לחזק את ליבה של האישה ולתת לה תקווה. הסיפור הזה ממחיש כיצד גדולי ישראל התייחסו לנושא הקמיעות בזהירות, באחריות וברגישות עמוקה למצוקת הזולת.