הוא כמעט עזב הכול עד שמילה אחת שינתה את גורלו לנצח

יום אחד לפני הרבה שנים, בעיירה קטנה באמריקה, נער יהודי נכנס לבית המדרש בפעם הראשונה בחייו. הוא לא ידע להסביר למה, אבל הוא הרגיש משיכה חזקה לבית המדרש שכל הזמן היה חולף על פניו בדרכו לבית הספר.

הוא ניגש לאברך אחד שהיה שקוע בלימוד וביקש:
"סליחה, אולי... אתה יכול ללמוד איתי קצת?"
אך האברך סירב בנימוס: "מצטער, אני מחכה למישהו".

הוא ניגש לאברך אחר שישב בספסל הסמוך, אך גם הוא התחמק בטענה שהוא בדיוק עושה "חזרות". גם האברך השלישי סירב.

הנער עמד שם באמצע. הוא הרים עיניים למעלה ודמעות זלגו מעיניו.
"ריבונו של עולם, אני רוצה ללמוד תורה. תעזור לי..."

בליבו הוא החליט: אנסה עוד פעם אחת. אם גם הבא שאציע לו ללמוד איתי יגיד לי לא, אבין שזה אות משמיים שאין לי מה לחפש פה.

הוא ניגש לאברך רביעי. הפעם ציפתה לו הפתעה נעימה.
"בטח!" אמר האברך וחיוך רחב על פניו. "מה השאלה?! בוא נלמד!"

זהו. חיוך אחד. רגע כל כך קטן מבחינת אותו אברך, שהיה שווה כל כך הרבה בשביל אותו הנער. למעשה, זה היה הכול בשבילו.

עברו הרבה הרבה שנים. אותו נער הפך ליושב ראש תנועת "השיבנו", שמסייעת לנערים שסטו מהדרך לחזור לתורה.

יום אחד, התקשר אליו ראש ישיבה חשוב מאמריקה. קולו היה שבור לגמרי.
"הבן שלי עזב את דרך התורה. אתה... אתה יכול לעזור?"

ניכר היה שהבקשה של ראש הישיבה נגעה בליבו.
"לפני שאני אומר כן", הוא השיב, "אני רוצה לספר לך משהו".

הוא סיפר לו על נער ביישן שנכנס לפני הרבה שנים לבית המדרש. הוא סיפר כיצד אותו הנער פנה אל שלושה אברכים שונים. הוא סיפר כיצד אותו נער התפלל למצוא מישהו שיסכים לפתוח לו צוהר לעולם התורה, עד שתפילתו נענתה.

"הנער הזה הוא אני", אמר לו יושב ראש התנועה.
"אבל אתה יודע מי היה ה'מישהו' הזה?"

"זה אתה, כבוד הרב. אתה זה שגרמת לי להישאר בבית המדרש. ועכשיו אני אעשה הכול, אבל הכול, כדי להחזיר את הבן שלך הביתה".

חברים אהובים, כשאנחנו "זורקים" חיוך, או אומרים למישהו מילה טובה, ברוב המקרים בשבילנו מדובר ברגע קטן של תשומת לב, אבל אין לנו מושג לאן זה יתפתח.

בסוף גלגל החסד תמיד יחזור אלינו. לא תמיד נראה איך או מתי, אבל זה יקרה.
"כי לעולם חסדו".