הגאון הרב ראובן אלבז: מהו "העוון" שמרן בכה עליו?

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו".
יהודה היה הראש והמנהיג של השבטים, והוא זה שהורה להם על מכירת יוסף,
אבל רש"י מפרש כי אחרי שראו השבטים שיעקב אביהם אינו מתנחם בשום פנים ואופן על יוסף בנו, הורידו את יהודה מגדולתו, באומרם:
אתה אמרת לנו למוכרו, ואילו היית אומר לא למוכרו, היינו שומעים בקולך ומשיבים את יוסף אל אביו!

ולכאורה זהו דבר פלא, שכן יהודה היה יכול לטעון כלפי אחיו:
הרי כולנו יחד ישבנו לדון את יוסף, ואדרבה, אתם סברתם שבן מוות הוא ומוכרחים להורגו,
ורק אני הצעתי למוכרו, ובכך הצלתיו ממוות. איך אפשר להאשים אותי במה שקרה?

"אתה, יהודה", טענו לו האחים, "קיבלת כוח אדיר של הנהגה. כל פסק שהיה יוצא מפיך, היה מתקבל על דעתנו.
נכון שאנחנו רצינו להורגו ואתה אמרת לא להורגו אלא למוכרו לישמעאלים, ואכן כך עשינו,
אבל אם היית פוסק להחזיר אותו בחזרה, כך היינו עושים, וכעת אבינו לא היה שרוי באבל ובצער כה גדול!
אתה לא ניצלת את הכוח האדיר של ההנהגה שנתן לך הקב"ה, ולכן שוב אינך ראוי להנהיג!"

רואים כאן יסוד גדול.
לפעמים הקב"ה נותן לאדם כוח, שררה, ועליו לדעת כי אם לא ינצל כראוי את הכוח שניתן לו,
אם יזלזל בתפקידו, וכתוצאה מכך יקרה משהו, הקולר יהיה תלוי בצווארו, הוא יהיה אשם.
אפילו אם ימלא את תפקידו, אך לא באופן מושלם, רק 70% או 80%, סופו עלול להיות כסופו של יהודה:
"וירד יהודה מאת אחיו".

אני זוכר שכאשר מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל היה מתוודה בתפילות יום הכיפורים,
במילים "ביטלנו תורתך ימים ולילות", הוא היה פורץ בבכי, ולא נרגע במשך כמה רגעים.

שנה אחת, במוצאי יום כיפור, ניגש אליו החזן, רבי משה חבושה הי"ו, ואמר לו:
"רבנו, האם אוכל לשאול את כבוד הרב שאלה?"

"כן, שאל בני", ענה מרן.

"מפני מה בוכה רבנו במילים 'ביטלנו תורתך ימים ולילות'? הרי רבנו מנצל כל שנייה ללימוד התורה,
ומכתת את עיניו ורגליו לתורה. על איזה 'ביטול תורה' יש לו להתוודות?!"

תשובתו של מרן הייתה ברורה:
"ערבות! כל ישראל ערבים זה לזה, ואני, באופן אישי, ערב לכל יהודי, בכל מקום שהוא, שאינו לומד תורה!
יש לי אחריות כלפיו, ומן השמים יתבעו אותי על הביטול תורה שלו. על כך בוכה אני!"

מרן הרגיש שהוא קיבל כוח של מנהיגות בעם ישראל,
וכיוון שכך, מחויב הוא לדאוג לכל אחד ואחד מישראל, ברוחניות ובגשמיות,
ובין השאר הוא גם ערב להצלחתו בלימוד התורה.
ועל כך היה בוכה, מתוך חשש: האם לא ניצֵל כראוי את כוחות ההנהגה שלו,
לדאוג שלא יהיה ביטול תורה בעם ישראל!