הכיפה בתא הכפפות והפקק בגהה שינו ליוסי את החיים לנצח

לפני 20 שנה, יוסי היה עדיין רווק.
החיים היו אז אחרים; לא היה אינטרנט, וממילא לא היו שיעורי תורה זמינים כל כך בלחיצת כפתור.
אם רצית ללמוד משהו על יהדות, היית צריך לעבוד בשביל זה.

יום אחד, יוסי ראה מודעה חגיגית:
"שיעור תורה עם הרב זמיר כהן על תורה ומדע".
זה היה השיעור הראשון, ומאז יוסי לא הפסיק: "זה פשוט פתח לי את הראש, רציתי עוד!"

באחד השיעורים, נתקל יוסי במודעה על "סמינר לרווקים", שבת שלמה שכולה הרצאות ושיעורי תורה.
"חשבתי לעצמי: למה לא?"

זו הייתה חוויה אחרת מכל מה שיוסי הכיר.
במוצאי שבת חילקו ציציות, ויוסי החליט לקבל על עצמו את המצווה היקרה.

"בדרך חזרה, ביום ראשון בבוקר, נסעתי ברכב והסתכלתי על השמיים הכחולים. ופתאום, קול בקע לי מהלב: 'אבא שבשמיים, תודה שאני יהודי'"

יוסי הודה על הזכות להכיר את התורה הקדושה, הודה על שבת כל כך גדושה בתוכן רוחני טהור,
והודה על הזכות לקיים את מצוות ציצית מעתה ועד עולם.
אבל דבר אחד היה קשה לו במיוחד: לקבל על עצמו כיפה.
"הייתה לי כיפה לבנה של חתונות שמורה בתא הכפפות של המכונית. אבל פחדתי לשים כיפה באופן קבוע. מה יחשבו עליי כולם? שהשתגעתי?"

באותו רגע בדיוק, יוסי הרים את העיניים וראה משהו שנחרת לו בלב.
"הייתי תקוע בפקק בכביש גהה, בין פתח תקווה לבני ברק. מאות מכוניות, כולם עומדים.
ופתאום אני רואה, מוסלמי יורד מהרכב, מניח קרטון על הרצפה, ומתחיל להשתחוות. ככה, לעיני אלפי אנשים. ברכיים על הקרקע, ראש עד הרצפה, קם, משתחווה שוב".

"ואז זה פגע בי כמו חץ, הוא לא מתבייש. הוא לא עושה חשבון של 'מה יגידו'. הוא עושה מה שהוא צריך לעשות. ומה איתי? אני מפחד לשים כיפה?"

יוסי פתח את תא הכפפות. הוציא את הכיפה הלבנה, והניח אותה על הראש.
"ככה, ברגע אחד. לא עשיתי חשבונות יותר לאף אחד, חוץ מלמלך מלכי המלכים".

ומאז, נפתחו דלתות התשובה.
יוסי התחיל להתפלל בבית כנסת, ללמוד מדי יום, הוא פגש את אשתו, והיום כבר יש לו ילדים שכולם הולכים עם כיפה וציצית.

לפעמים צריך רק החלטה קטנה אחת.
גם אם זה נראה לנו כמו שינוי קטן, ייתכן שזה שווה הכול.