הזמר חיים ישראל: ההופעה שהתחילה בשירה, נגמרה בדמעות של שליחות

יש הופעות שאתה לא שוכח, לא בגלל הגודל או התאורה, אלא בגלל הלב והרגעים המיוחדים שאתה חווה וזוכר אותם שנים קדימה...

זה היה באחת הנסיעות שלי לחוץ לארץ, אל עיר רחוקה שכמעט לא שומעים בה עברית ברחוב. הוזמנתי להופיע בפני הקהילה היהודית, ולפני ההופעה התקשר אליי שליח חב״ד מקומי: "חיים, אנחנו מחכים לך. תבוא קודם אלינו".

כשהגעתי לבית חב״ד, זה הרגיש כאילו אני בארץ. השולחן היה ערוך בכל טוב, השירים של הבית, הריחות המוכרים. אנשים שלא הכרתי דיברו אליי כאילו אנחנו משפחה.

יש משהו באנשי חב״ד, הם יודעים לראות יהודי לפני שהם רואים בן אדם. הם לא שואלים מאיפה אתה, רק אם אתה רעב, ואם אתה מרגיש בבית.

בערב, כשהופעתי, ראיתי אותם בקהל, אותם שליחים, עם הילדים שלהם, שרים ורוקדים בשמחה אמיתית. טהורה. בגאווה יהודית!

תוך כדי השירה שלי, כשאני שר להם את השיר "בנינו לך מנורה", חשבתי על המרחק מהארץ, על השנים שהם שם, ועל כמה כוח יש להם להביא אור למקומות כל כך רחוקים.

אחרי ההופעה ישבנו שוב יחד. דיברנו על שליחות, על אמונה, על מה שמחזיק אותם ביום יום בארץ נכר, רחוק כל כך מכולם.

ואני אמרתי להם, אולי גם אני שליח, רק בדרך אחרת. אתם מדליקים נרות ומקרבים את נשמות ישראל לאבא שבשמיים, ואני משתדל להדליק נשמות דרך השירה...

כשחזרתי למלון באותו לילה, הייתה בי תחושה שקטה, כמעט קדושה. יש רגעים במסע שבהם אתה מבין שלא באת לשיר, באת לפגוש את עצמך, את האנשים, ואת המשמעות שבין הצלילים...

תודה על הזכות לשמח. ולקרב.