אברהם אבינו זכה לגילוי שכינה ובכל זאת עזב הכול בשביל

תארו לכם: אדם זוכה לגילוי שכינה. לא פחות. הקב"ה מתגלה אליו. ובאותו רגע ממש, הוא עוזב את הכול בשביל להכניס אורחים הביתה.
לא סיפור דמיוני, אלא מעשה שהיה, עם אברהם אבינו, אחרי ברית המילה.

חז"ל עמדו על כך בפסוק: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", ושאלו את השאלה המתבקשת, האם באמת ייתכן שיש מצווה שגוברת על עצם ההתגלות האלוקית?

והתשובה, כמו שחכמינו ידעו לנסח: כן. הכנסת אורחים, אפילו כשמדובר באנשים פשוטים, היא מעשה שמחבר את האדם לא רק לבני אדם, אלא גם לבוראו, בעומק שאין לו תחליף.
הנבואה, אומרים המפרשים, היא מעין מתנה, רגע של השראה עליונה, שלא בהכרח תלויה בזכויות האדם. אבל חסד, זה כבר משהו אחר. זו עבודה יומיומית. זה לב פתוח.
וכשאדם פותח את ליבו ונותן מעצמו לאחר, שם מתגלה האמונה האמיתית.

ויש עוד הסבר מרגש: ההתגלות האלוקית היא אולי "שכר" רוחני, אבל עיקר תכלית האדם בעולם הזה, היא העשייה. לא הישיבה בפסגה הרוחנית, אלא הירידה אל חיי המעשה, לקיים חסד, לעזור, לחבק, לראות את השני. זה מה שאברהם אבינו עשה, הוא ויתר על רגע נשגב, כדי להיות עם אנשים.

כך נבנית אמונה. לא רק במילים, אלא במעשים. לא רק בהתפעלות מהרוח, אלא בחיים עצמם.