הסיפור שלא סופר: הכוח הרוחני שהחזיר את החטופים הביתה

רגעים של התרגשות עמוקה עברו על הציבור כולו בחג סוכות האחרון עם שובם של החטופים החיים מידי שוביהם האכזריים. תחושה של נשימה שנעצרה וחזרה לפעום ליוותה את הבשורות, ובתוך המרחב הלאומי הזה בלט במיוחד סיפורה של העיר חולון, שני תושבים, ושני מסלולי אמונה שנכרכו זה בזה.

שני בני העיר שנחטפו לאותו שבי אפל, חזרו בזמנים שונים, אך תחת רעיון אחד שחזר ונשנה בפיהם ובפי סביבתם: השבת, לא הייתה רק מצווה שנשמרה, אלא כוח ששמר עליהם.

אחת החוזרות מהשבי הייתה אגם ברגר, שחיזקה רבים כאשר נודע כי גם בתנאים הקשים ביותר עמדה בעקשנות על שמירת השבת, וסירבה להיכנע לדרישות שוביה לבשל עבורם ביום הקדוש. מעשה זה, שנעשה הרחק מעין הציבור, הפך לסמל של קידוש השם ושל מסירות שקטה, אך עוצמתית.

בהמשך שב מהשבי גם בר אברהם קופרשטיין, אף הוא תושב חולון. סביב דמותו נרקמה בשנים האחרונות תנועת תפילה וחיזוק יוצאת דופן, הרבה בזכות אמו, ג'ולי קופרשטיין, שהתפרסמה בדבריה הישירים והבלתי מתפשרים. כבר בתחילת ימי הלחימה היא חזרה ואמרה לנשים שפנו אליה: אם אתן מבקשות לעזור, שמרו שבת. הקריאה הזו לא נותרה באוויר. משפחות רבות, שחלקן לא שמרו שבת או אף יום כיפור קודם לכן, קיבלו על עצמן שמירת שבת לזכותו של בר.

במרכז המעטפת הרוחנית של המשפחה עומד הגאון רבי יצחק דיין שליט״א, רבה של שכונת קריית בן־גוריון בחולון, דמות תורנית מוכרת בעיר, המלווה מזה שנים תהליכי התחזקות ותשובה מתוך אהבת ישראל ועמל מתמשך. הקשר בינו לבין משפחת קופרשטיין קדם אף לאירועי החטיפה.

ימים ספורים לאחר שבר נלקח לשבי, פנתה האם לרב בבקשה להוסיף לבנה שם. לאחר התייעצות עם גדולי תורה, הוחלט לצרף את השם “אברהם”, מתוך תקווה ותפילה להשבתו בשלום. בשבת שלאחר מכן הוכרז השם ברבים, נערכה תפילה מיוחדת, ושמו החדש, בר אברהם בן ג'וליה, הפך לשגור בפי מתפללים רבים בארץ.

לאחר חזרתו מהשבי, הגיע הרב דיין לבקר את בר במקום שהייתו לצורך התאוששות. המפגש היה טעון ברגש: חיבוק ארוך, מילות הודיה לבורא עולם, ותחושה של נס מוחשי. הרב ביטא את ההתרגשות בדברי שבח לה' על הפדיון וההצלה, והזכיר את התפילות הרבות שנישאו לאורך התקופה.

כשנשאל בר האם השם הנוסף מקובל עליו, השיב בפשטות: העיקר שאני כאן. בהמשך שיתף את הרב בזיכרון שנצרב בו, דרשת חיזוק ששמע ממנו באחד מבתי הכנסת לפני החטיפה, דברים על אמונה וקיום מצוות שליוו אותו לאורך ימי השבי, חיזקו אותו בשעות הקשות, וחיברו אותו שוב ושוב לשיחה פנימית עם בוראו.

הרגעים הללו הובילו לריקוד ספונטני, בשירה שנעשתה לסמל התקופה. בני המשפחה הצטרפו, וגם אביו של בר, המתמודד עם מגבלות קשות, התאמץ להצטרף ולמחוא כפיים, מראה שחרט את עצמו בלב כל הנוכחים.

הרב העניק לבר מתנה אישית, ספר לשולחן שבת, עם הקדשה המדגישה את המסע שעבר ואת האמונה שלא כבתה גם בעמקי החושך.

באותו מקום שהה גם שגב כלפון, ששהה יחד עם בר בשבי תקופה ארוכה. לבקשת משפחתו הגיע הרב גם אליו, חיבק, בירך, ושוב נשמעה אותה שירה מחזקת.

בר אברהם היה מן החטופים ששמם הפך שגור בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כמעט ואין משפחה חרדית שלא הזכירה בתפילתה את בר אברהם קופרשטיין. כתיבתה של האם, שפורסמה לאורך התקופה, חיזקה אלפים, וכאשר החלו להגיע בשורות על שחרור, השאלה הראשונה שנשמעה הייתה: האם גם בר חוזר.

המפגש המחודש בין האם לבנה הותיר חותם עמוק. זעקת “שמע ישראל” שפרצה מפיה, ותפילות ההודיה שבאו אחריה, ביטאו מסע שלם של כאב, אמונה ותקווה.

במפגש עם תלמידי ישיבות בעיר בני ברק אמר בר משפט אחד, פשוט וחד: לולא התפילות, ייתכן שהיה עדיין שם. הדברים נאמרו בעוצמה שהמחישה עד כמה חיבור של יהודים לתפילה יכול לשנות מציאות. שם, ללא מגן וללא כוח פיזי, נותרה רק האמונה, והיא שהחזיקה.

גם אמו, בראיון לאבי מימרן ברדיו “קול חי”, תיארה את תחושת השמחה בעיר ואת ההבנה שבר הפך לדמות של תקווה עבור הציבור החרדי. לדבריה, האמונה ליוותה את בנה לכל אורך הדרך, והחיבור ביניהם סביב הנושא הזה מעורר בה השתאות עמוקה.

כאשר נשאלה האם מה היה הדבר הראשון שביקש בנה עם שובו, התשובה הפתיעה: ציצית. לא אוכל, לא בגדים, לא מנוחה, אלא חיבור. סימן מוחשי לקדושה ולהגנה רוחנית.

הבקשה הזו, שיצאה מלב מי שחזר ממעמקי החושך, מזכירה אמת פשוטה: גם במקום שבו הכול ניטל, הנשמה היהודית ממשיכה לבקש אור.