הפריע עם אופנוע באמצע הדרשה ונשאר עד סוף השיעור. ומה שקרה אחר כך? נס

בין קירותיה העתיקים של ישיבת "פורת יוסף", בעת שמרן הראשון לציון, רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, עמד ודרש בענייני פרשת השבוע, היה ניתן לחוש באוויר את עוצמת התורה - מלולאה של פסוק ועד נמשל עמוק, מהגמרא ועד למעשיה שמרקחת את הלב. הקהל האזין - והלבבות נפתחו.

אבל מחוץ לאולם, בכל שבת - היה מי שטרח דווקא לסגור לבבות. רוכב אופנוע, צעיר יהודי עם תחביב קבוע: לעבור שוב ושוב ברחוב הסמוך לבית המדרש עם "טוסטוס" מרעיש, באמצע הדרשה.

פעם אחר פעם ביקש ממנו הגבאי לשנות את דרכו. שיחות, בקשות - דבר לא הועיל. והקהל, שבא לקבל דברי מוסר ונחמה - נאלץ לשמוע את נהמת המנוע חותכת את האוויר.

עד שקרה הבלתי צפוי

שבת אחת, ההשגחה העליונה גלגלה את הדברים אחרת. הרוכב הבחין בקהל גדול מתאסף מחוץ לבית המדרש. חשב שמדובר בחתונה, או באירוע ציבורי - ונכנס, מסקרנות בלבד.

אלא שמה ששמע שם - שינה את חייו.

היה זה באמצע דרשה של מרן זצ"ל, והדברים - עטופים במשלי חז"ל ובטוב טעם של פשט ודרש - חדרו אל ליבו. הוא לא הבין איך, אבל מצא את עצמו נשאר עד סוף הדרשה.

ובמוצאי אותה שבת - בלי שאיש ינזוף, בלי שמישהו ידרוש ממנו תשובה - הוא קיבל על עצמו: מעתה, הוא מגיע לשמוע את הרב בכל שבת. לא עם האופנוע, לא עם הרעש. עם נשמה פתוחה.

"הוא בא מעצמו, והבין לבד"

לימים, סיפר מרן הרב עובדיה:
"ניגשתי אליו, לא דיברתי על חילול שבת. לא נזפתי. רק בירכתי אותו לשלום. והוא - בעצמו - הבין. הבין לבד שזה לא ראוי, שזה לא המקום, שזה לא הזמן. דברי תורה חדרו לו ללב."

והשינוי לא איחר לבוא: שבת אחר שבת, התייצב בין עשרת הראשונים לשיעור. ובמקום מנוע - החזיק בידיו טלית וסידור.
כבר לא הגיע ל"פורת יוסף" כדי להרעיש - אלא כדי להתרגש.

"דרשה אחת - בית של תורה"

עם הזמן, השבתות שימשו עבורו תחנה רוחנית - והוא התקדם. חזר בתשובה גמורה. בתוך שנה - נישא לבת ישראל יראת שמים, והקים בית של תורה אמיתי.
בנים, נכדים - כולם בני תורה, יושבי בית המדרש, חלקם אף תלמידי אותה ישיבת "פורת יוסף".

מרן זצ"ל העיד בעצמו על הסיפור הזה, ואמר בפשטות:
"שיעור אחד, דרשה אחת - ונולד עולם שלם. יהודי ששינה כיוון - והקים דורות של קדושה."

לא רק מחבר של ספרים - מחיה נשמות

רבים מכירים את הרב עובדיה כפוסק הדור, כמי שחיבר למעלה מ־50 ספרים, שעיצב עולם של הלכה בישראל. אבל מעבר לפסקים ולספרים - היה לו גם לב עצום, שהכיר בכל יהודי את הניצוץ, את היכולת לשוב.

הוא סבב ערים, שכונות, עיירות - לא לשם כבוד, אלא כדי להצית נשמות.

היה רואה את היהודי הרחוק - כקרוב. היה שותק כשצריך - ומדבר כשצריך. לא במקל חובלים, אלא באהבה, באור התורה.

ומכאן, אחים יקרים - כל אחד מאיתנו יכול להיות שליח. לא תמיד צריך להוכיח או להוכיח. לפעמים, די בדרשה אחת. במילה טובה. בחיוך. בתפילה שקטה.

ולזכור: "מילים היוצאות מן הלב - נכנסות אל הלב."