12 שנים בלי מרן רבנו עובדיה יוסף | געגוע אין סופי | הגב' מרגלית סיני

השבת, ימלאו 12 שנים לפטירתו של סבא, מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל.
12 שנים של געגוע אין־סופי, לאור הגדול ולחלל העצום שעדיין רחוק מלהתמלא.
כנכדה שזכתה להתגורר בביתו, אני מרגישה זאת בכל יום מחדש.

זהו באמת דבר מופלא: גם אחרי יותר מעשור, עם ישראל כולו מחובר ל"מרן".
רבבות לומדים בספריו ומזכירים את שמו בחרדת קודש, אבל בגעגוע עמוק.
אברכים, בחורים וילדים שלא זכו לראות אותו מעולם, מתעניינים בכל חידוש ובכל הלכה,
ורוצים לדעת כל פרט ממסכת החיים הנדירה שלו.

הרבה פעמים אני מנסה לחשוב לעצמי, מה בעצם הסיבה לכך?
הרי גם בדור האחרון היו גדולי תורה וגאוני דור, מחברי ספרים ומוסרי שיעורים.
מה ייחד כל כך את סבא, שגם אחרי פטירתו הוא שואב אליו המונים שרוצים להמשיך בדרכו?

יכול להיות, שהתשובה טמונה בסיפור מיוחד שאני זוכרת מילדותי.
הימים היו ימים סוערים מאוד. הבחירות עמדו בפתח, התקשורת השמיצה,
וסבא היה מודאג מאוד מהתוצאות. כל המפעל הגדול של תלמודי התורה ועולם התורה שהוא הקים, עמד על כף המאזניים.

בסעודת ליל שבת, אמא שלי שתחי' שאלה את סבא: "למה בעצם הרב צריך את כל זה?"
סבא שתק לכמה רגעים, ואז באורח נדיר, פתח את סגור לבו:
"ואז מה אומר לפני הקב"ה ביום הדין? שחששתי מה יגידו עליי? שפחדתי מהתקשורת?
איזה פנים יהיו לי בעולם האמת, אם לא אעשה את כל מה שמוטל עליי לעשות,
כדי להגדיל תורה ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים?"

אותי זה לימד שיעור לחיים, שאותו אני משתדלת להעביר גם לילדיי:
לא לחשוב רק מה יגידו. את החובה המוטלת עלינו אנחנו צריכים לעשות, ואת השאר נשאיר לקב"ה.
אבל יותר מכל זה לימד על סבא, ועם ישראל הרגיש זאת; את האהבה האבהית, את הדאגה ואת מסירות הנפש.
ובין שלל הסיבות, כנראה שגם זו הסיבה לאהבה של עם ישראל לסבא.

הלואי ונזכה להמשיך בדרכך, סבא.
זכותך תגן עלינו ועל כל ישראל.