"שנים בלי ילדים, אכזבות ודמעות - אבל דווקא אז הרגשתי הכי קרוב לאלוקים"

אליהו מאמו משתף בראיון מטלטל על תקופה מאתגרת ורבת ציפייה בחייו הזוגיים. החלום להקים בית עם ילדים - היה שם מהרגע הראשון. אבל בפועל, המציאות נראתה אחרת.

שנה רדפה שנה, וכל חודש מחדש - התקווה נדלקה ונכבתה. ציפייה שהתפוצצה לאכזבה. התקופה הייתה מתוחה וכואבת. הוא מדבר בלב פתוח, בלי פילטרים - בעיקר על הכאב של אשתו.

"לא היה לה קל," הוא משתף. "אפילו לשמחות של אחרים, כמו בריתות, היא לא יכלה ללכת. זה כאב לה מדי. כולנו שמחנו בשבילם, אבל זה רק הדגיש כמה חסר אצלנו."

דווקא בתוך האין הזה, משהו עמוק התעורר. התפילה קיבלה משמעות אחרת לגמרי. לא עוד מילות סידור, אלא תחינה שפורצת מהלב.

והיום, כשהלב רגוע, הוא מביט אחורה ומרגיש משהו מפתיע - געגוע.
 כן, געגוע לתקופה הקשה.

לא כי היה להם קל, חלילה, הוא מדגיש. אלא כי הקשר שלהם עם ה' באותם ימים - היה חזק מהכול. משהו שלא חוו בשום שלב אחר. הבכי, השבר, כל זה חיבר אותם בעוצמות.